אימי אימי … היקרה

וככה בימי שישי בצהרים היינו מגיעים האחים כולם אל הבית הקטן ברחוב מבצע עזרא, והיא אימי הייתה ממתינה לנו ממש בפתח הבית, מכינה לנו את המאכלים האלה של ילדותנו

ואנחנו היינו יושבים במטבח הקטן והמוכר, ואימי הייתה מגישה לנו את האוכל הזה שהיה לנו לנווה אושר רגעי, והיינו אומרים לה לאימי, "תשבי איתנו אמא", והיא תמיד הייתה עונה את אותה תשובה, "לא לא צריך, אני רק רק אשב כאן ליד" – רוצה לראות אותכם אוכלים ביחד".

אחר כך הייתה מביאה לנו עוגיות קטנות של טחינה עם מיני מתיקה שהיא הכינה בעצמה, מניחה אותם בתוך צלוחיות פרחוניות מצוירות בשלל צבעים של צהוב כחול ואדום, ומתוך הארון הקטן הייתה מוציאה אימי את "הברד" שמה בתוך קומקום הכסף המבריק, ערמה גדולה של נענע ריחנית ריחנית, מרימה את "הברד" למעלה מעל הכוסות והתה היה נשפך לתוך הכוסות והופך לבועות בועות של אושר מתוק עד להשתגע, ואחר כך נפלה !

ובלי בכלל שהתכוננו לכך כבתה! כאילו מישהו הוציא את התקע מתוך ראשה היפה ! הפכה להיות מישהו אחרת, לא מוכרת עד כדי עצב נורא, נעלמת לנו לתוך מילים של דמנציה וכל מיני מונחים שלא הכרנו

והיא מבשלת שוב את אותם מאכלים, והם התבלינים האלה שהייתה מציירת בידיה הענוגות בכישוף מרוקאי אולגאי התבלבלו לה באכזריות בלתי אנושית, ואנחנו ממשיכים לאכול את האוכל הלא מוכר הזה, עושים קולות של עונג מזויף רק שלא תתעצב! אבל רק שאני מביט בה מהצד אני חושב שהיא יודעת שזה לא אותו דבר!

ואני עוצם עיניים רק לרגע, רואה אותה את אימי אהובתי, עוטפת את משפחתה הקטנה, מצליחה לעשות ניסי ניסים בימים של סערה ומצוקה, חדה כמו סכין יפנית, מחלצת את ילדיה כולם מסערות החיים, ואנו מביטים בה בזו הקטנה גדולה, מבינים את גדולת האימהות, זו שהסתכלה על החיים בלי למצמץ, זו שלא הסכימה להתכופף שהיה בלתי אפשרי, כן זו שהייתה לנו להשראה עולם.

ולי ברור שאני מדבר על כל האימהות האולגאיות כולן, מן זן נדיר שהולך ונעלם בין ערמות של טכנולוגיה דיגיטלית לא מוכרת ומנוכרת, ורק לפעמים שאני יושב לידה, ליד אימי הטובה, מחזיק את ידה הקטנה, מלטף את פצעי הזמן וחומרי הניקיון הקשים שחרטו בה את כאבם

והיא מביטה בי ואולי לא, מקשיבה למילים האלה שהתערפלו לה בתוך מוחה החריף של פעם, מזילה דמעות של עצב רחוק! " כולם בסדר יא איבני? כן כן אני מזדרז לומר מפחד שתעלם שוב, והיא מהנהנת בסיפוק של אהבה !

ורק במחלתה הבנתי את אכזריות החיים, כמה קטנים אנחנו לידה, האם נצליח לתת לזו האחת את האהבה שמגיע לה כל כך? ואנו כמו אנחנו נסחפים בפגעי הזמן, רודפים אחרי האין כלום במקום להיות הכי בקרבתה, מספרים לעצמנו סיפורי בדים, והיא מכילה אותנו, מסרבת לכעוס על אלה שהם כולם שלה! ורק אחר כך שאני יושב בתוך הרכב המפונפן של סתם, רק אז אני מבין את כוחה של אמא אחת קטנה קטנה וכל כך גדולה! שממש לבד ניצחה חיים שלמים!

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"