האיש הטוב שלנו – אריה גמליאל
שעת ערב די מאוחרת. אני עושה את דרכי אל אימי שתחיה, וחולף במרכז השכונה – עצוב ומוזנח. קולנוע "גל" עומד בקלונו, כאילו מעולם לא היה קיים באמת. פחים עמוסי אשפה זרוקים ללא טיפול. חנות הגרעינים של חיים אהובי – מנותצת, עזובה. רק שתי חולדות דשנות מביטות בי בסקרנות נועזת. ואז – ראיתי אותו.
איש קשיש שאני מכיר מפעם, יושב על ספסל מט לנפול. הוא מרים אליי מבט, ממצמץ בעיניו בניסיון לזהות את האיש ה"מוזר" שהתיישב לידו על ספסל שהוא, מבחינתו, שלו בלבד. הוא מחייך – חיוך של הקלה מסוימת. "פעם זה היה חי, המקום הזה! כן, אני מכיר אותך…" כמה עצב היה בדבריו. בכמה מילים בודדות סיכם עבר תוסס של שכונה אחת – שגוועת לאיטה.
השיחה הזו, הלא פשוטה, החזירה אותי לאחת הדמויות האהובות של השכונה ההיא – אריה גמליאל.
תראו – כפי שאני רואה את הדברים, אריה מסמל עבורי את מהות הציונות, בדיוק כפי שאני מבין אותה: נער צעיר שעולה לארץ עליה שמע רק מסיפורי התנ"ך. שנה לאחר מכן כבר מתגייס לצבא – להנדסה קרבית. בחירה שמאפיינת את אופיו הרציני. הוא משתחרר מהצבא – ואין לו דבר. אין לו הורים עתירי ממון שיתמכו בו. והוא מבין מהר מדי, שזה הזמן לעבודה. הוא מתחיל לעבוד במפעלי "אליאנס" בעיר – מפעל בטוח, עם תנאים, עם שכר.
תשעים אחוז מהעובדים שנכנסו לשם – סיימו שם את הקריירה. שם, בין ריח הצמיגים והחומר ההרסני, חלפו חייהם – תרתי משמע. אבל לאריה היו תוכניות אחרות. כמעט בלתי נתפסות לזמנו. לתדהמת חבריו ומשפחתו – הוא מתפטר. פותח עסק עצמאי – שמספק ציוד לתעשיית השיש.
אני באמת לא יודע אם כולם מבינים אילו תעצומות נפש דרושות לאדם חמוש במשפחה וילדים – לקום ולעשות מעשה בלתי רגיל כזה. באופן לא מפתיע, העסק שאריה הקים – משגשג. הוא הביא איתו את כל היכולות שהפכו אותו לאדם כל כך אהוד – חרוץ, ישר, אנושי ומלא מוטיבציה.
השנים חולפות, והעשייה החברתית-ציבורית מתחילה לבעור בתוכו. אריה מבין שהוא רוצה לתרום מכישרונו ומהניסיון שצבר לטובת תושבי השכונה והעיר חדרה כולה. הוא הופך ליו"ר סניף הליכוד בעיר. לימים, הוא מחליט להצטרף לישראל סדן ולעזור לו להיבחר לראשות העיר.
לאחר הבחירות, משמש אריה כסגן ראש העיר – תפקיד שהוא מנצל עד תום לטובת תושבי השכונה. משרדו תמיד פתוח, אוזנו קשובה לכל אדם, צניעותו הרבה והיכולות המוכחות שלו נתנו לו פלטפורמה יוצאת דופן לעשייה. אבל אז – אריה מבין שהפוליטיקה אינה המקום המתאים עבורו. התככים, הסיאוב והמאבקים מביאים אותו לפרוש ולחזור אל השטח – אל העשייה החברתית, אבל הפעם באופן פרטי.
עבורי, אריה הוא גיבור מקומי. אחד שלא בכה על "אכלו לי שתו לי", אלא פשוט קם ועשה – דווקא בימים לא פשוטים כלל וכלל. ואם מחפשים בספרים שמוכרים לנו כל מיני מהנדסי תודעה, שמדברים על "בוני הארץ" כאילו הם ורק הם הקימו את המדינה – אז הנה, כפי שאני רואה את זה – אריה הוא מלח הארץ האמיתי. בלי סיפורי גבורה מיותרים. אלא במעשים. בנה משפחה לתפארת, הקים עסק מאפס, שירת, תרם, עזר, יזם, הקשיב – והגשים את חזון הציונות המעשית.
ועכשיו – אני מקווה שהוא מצליח קצת לנוח. ליהנות מפירות עמלו. לבלות עם ילדיו ונכדיו, ולהביט בגאווה אחורה, אולי גם ללחוש לעצמו – שאף אחד לא ישמע: "וואלה, שיחקתי אותה. בגדול." רק בריאות, אריה האהוב. רק בריאות
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"