אלברט – "מהים, מהעבודה ומהלב של כולנו"

לא יודע… אולי זו הייתה הארוחה ההיא, ערב קודם — מין שחיתות קולינרית כזו. שולחנות עמוסים במטעמים, שפע מוגזם שכמעט התפוצצתי ממנו. ואז הגיע הבוקר שלמחרת. פתאום התחשק לי לחזור לפשטות, לאוכל של פעם. משהו שיחזיר אותי אחורה בזמן, לניחוחות של ילדות.

נכנסתי למכולת השכונתית, וקניתי לחם שחור טרי, כזה של פעם. חתכתי לעצמי פרוסה עבה, מרחתי מרגרינה בלובנד — בדיוק כמו שהיינו עושים אז. מעל, ערימה נדיבה של פלפל צ'ומה — חריף, אדום, בועט. חתכתי עגבנייה גדולה, עסיסית, לשניים. פיזרתי עליה מלח, כזה שנמס מיד במיץ המתוק והחמצמץ שלה

כשסידרתי את הכל, והכנסתי את הביס הזה לפה — עצמתי עיניים… ועפתי. חזרה למקומות של פעם. פשוט. טעים. אמיתי וכל החוויה הזו מחזירה אותי לאחת הדמויות שגרמו לנו כילדים לחלום בגדול – אלברט (אברהם) אברג’יל.

ילד קטן שעלה ממרוקו עם משפחתו, ונחת, כמו רבים אחרים, במעברת אגרובנק. קשיי הקליטה, העוני, חוסר הוודאות – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מהילדות שלו בארץ שעדיין לא הבשילה. בגיל 18 התגייס לצה"ל, התנדב לשיריון, ושם – פגש את אהבת נעוריו.

יחד הקימו משפחה קטנה וגדולה בשכונת "אלי כהן". שבעה ילדים, דירה של שני חדרים וסלון, ומרפסת קטנה שהוסבה לחדר כדי שיהיה מקום לעוד מיטה. הילדים ישנו ראש לזנב, ההורים ניסו למצוא לעצמם פינה שקטה – ולא תמיד הצליחו.

אבל הבית הקטן הזה, לא היה צר מדי עבורם. כי בלב – היה בו מקום לכולם. האמא המופלאה ואלברט, האיש עם החיוך והלב הענק – הפכו את הבית לנווה מדבר של אושר. ואלברט? הוא יצא לעבוד במפעל "אליאנס" המיתולוגי – כמו רבים מהגיבורים האלמונים של התקופה, שבנו כאן מדינה בעשר אצבעות ובלב ענק.

בתחילת הדרך, עבד אלברט כאחד הפועלים הפשוטים במפעל הצמיגים המיתולוגי "אליאנס" – עמוק בתוך מחלקות ייצור הצמיגים, מוקף בענני אבק שחור וחומרים מסוכנים, שחדרו לריאותיהם של העובדים והשאירו בהם נזקים בריאותיים כבדים. הנהלת המפעל, אז, לא ממש הכירה במושגים של בטיחות – מה שעמד לנגד עיניה היה דבר אחד בלבד: הספק.

אבל השנים חלפו – ואלברט, בגופו הרחב ובנוכחות המרשימה שלו, כבר לא היה יכול להישאר בצל. ההנהלה זיהתה את איכויותיו, והציעה לו תפקיד נחשב: בוחן צמיגים בכיר – תפקיד שדרש ממנו לנסוע ברכב אמריקאי מפואר עד אילת הרחוקה, לבדוק את עמידות הצמיגים ולבחון את הביצועים.

וככה אני רואה אותו – גולש עם הרכב האדיר לתוך שכונת "אלי כהן", הגבר הכי יפה בשכונה. גבוה, נאה, שיער חלק ומטופח, כולו זקיפות קומה שגרמה לנו הילדים לדמיין שהוא קלינט איסטווד בכבודו ובעצמו. כשהיינו רודפים אחרי המכונית, צועקים ומתלהבים – הוא תמיד חייך. לא כעס, לא נזף – רק חייך בהבנה, כמו מי שזוכר איך זה להיות ילד.

ואלברט – לא רק גבר של עבודה – היה גם איש של ים. בימי שישי בערב, עם קבוצת חברים צנועים ונאמנים, הם היו יוצאים לדוג בחוף השכונה. אבל אלברט? התעקש לדוג רק עם מקל. "דיג צריך להיות הוגן," היה אומר, "אדם מול דג – בלי יתרון טכנולוגי." והיה בו קסם.

סיפרו שהיו לו יכולות כמעט מיסטיות – שהוא הרגיש את הדג עוד לפני שעלה, שהוא ידע להוביל אותו בדיוק אל הפיתיון הנכון, בסבלנות, בכבוד, ושם – בין הסלעים, בשקט של הלילה, במפגש שבין הגלים לשמים – אלברט היה חוזר להיות הילד ההוא ממעברת אגרובנק. חולם, נושם, מאושר

אלברט הכיר כל פינה ונקיק בחוף הסיני ובחוף החמישים. רק ריח הים היה מספיק כדי להעניק לו כוח – לפרנס, להאמין, להחזיק את משפחתו האהובה בכבוד. אבל לשמים, כך נראה, היו תכניות אחרות.

אלברט היפה, איש הים והלב, חלה. השילוב הקטלני של פיח הצמיגים שנשא במשך שנים ממחלקת הייצור, יחד עם הסיגריה שתמיד הייתה צמודה לשפתיו – הכריעו לבסוף את גופו. בימים הקשים ביותר – הנהלת המפעל בחרה להישאר אדישה. לא תמכה, לא עמדה לצד אחד האנשים שנתנו את חייהם במפעל. כך, לאט ובשקט, קרס הגוף – אך לא הרוח.

אלברט, איש של צניעות ושל עבודה, נפרד מהעולם כשהוא עטוף באהבה – ומותיר אחריו מורשת אדירה של משפחה, של מסירות, של חלום ציוני שהוגשם בשתי ידיים. אלברט היה ציוני אמיתי. ילד שעלה ממרוקו, חי במעברה, בנה משפחה חמה ואוהבת, ותרם לבניין הארץ בדרך הכי מעשית, הכי שורשית, בלי רעש ובלי תהילה. מלח הארץ – אמיתי ואותנטי.

והמחשבות ממשיכות להציף – על הדור הזה של ההורים שלנו – דור שבא לארץ זרה, חרק שיניים, הקים משפחות בתנאים בלתי אפשריים, ובכל זאת חייך, אהב, שר וצחק. דור שידע לחיות גם כשכאב, לחלק גם כשלא היה, לתת גם כשכמעט הכל נלקח.

אנשים שבנו את הארץ הזו בלב ובידיים חשופות – ולא תמיד זכו להכרה. אנשים שלימדו אותנו מהי אהבת אדם, מהי קהילה, מהי נתינה. ועכשיו, כשהלב נזכר – יש גאווה עצומה. כי האנשים האלה, הענקים בדמותם הפשוטה, היו ההורים של כולנו

• יהי זכרו של אלברט ברוך
• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"