'כלה' ואני: סיפור של פעם, חברות של נצח״
בין סמטאות גבעת אולגה לגלי הים, בין קבקבים למסעות צבאיים – אני כותב על חבר נפש שאיתו גדלתי, חלמתי, ניצחתי, ואני מאוד אוהב. סיפור שכולו געגוע למה שפעם היה כל העולם.
אני באמת לא זוכר איך הגעתי לבית של 'כלה'. אולי זה משהו שהיה לי להרגל, הסתכלתי על הבית שהיה לי לערש ילדותי וצעקתי , כלה !!! אני מוכן להישבע ששמעתי את מסודי האמא הטובה של 'כלה' משיבה לי בצעקה משלה, איננו !! מן ריטואל קבוע שהיינו מכירים מפעם!
בכלל לא משנה אם כלה היה בבית או לא היא מסודי הייתה מודיעה לי ש 'כלה' איננו! זה באמת לא היה מתוך איזה רוע מסוים או משהו דומה, פשוט מסודי האלמותית הייתה אם כל כך מגוננת שהיא העדיפה את 'כלה' בנה האהוב הכי צמוד אליה
אבל 'כלה' ואני היינו בלתי נפרדים – מן חברים כאלה שלא משנה מה היינו תמיד אחד עבור השני, ואני תמיד ידעתי שאין עלינו ביחד ! 'כלה' שמר עליי ואני עליו (אם להיות כן הוא 'כלה' שמר עלי הרבה יותר) ביחד עברנו קורס מדצ'ים בכפר הנוער כדורי שבגליל התחתון – מן חוויה כזו שהולכת איתנו הג'מעה שנים רבות אחרי, אנחנו ישנים בקומה השנייה, החלונות די צמודות כך שאפשר לעבור בין החדרים תוך כדי מעבר די פשוט מחלון לחלון, וברור ש'כלה' ואני ישנים באותו חדר.
באמצע הלילה מחליטים 'נותני הטון' להגיע אלי לחדר לבצע בי 'זובור' – ידוע בטיולים, התוכנית הייתה מושלמת אבל דבר אחד הם החברים לא לקחו בחשבון, הם שכחו ש'כלה' נמצא איתי בחדר
וכך שמוטק'ה תלוי בן שמים לארץ, אוחז בחלון בכדי לעבור אליי לחדר ולצבוע אותי, ועוד כל מיני דברים הזויים שתכננו עליי – ממתין להם 'כלה' שהוא אוחז בקבקב של פעם, והוא מכה בעוצמה באצבעותיו של מוטק'ה המבועת, שצורח באימה שיפסיק שאם לא הוא ייפול למטה אל הבטון הממתין לו, ורק היושב במרומים הציל את מוטק'ה מאסון נורא, ואני כל כך עצוב, עצוב לחשוב שכלה ואני כבר לא!
ואחר הדברים האלה שהעצבות נפלה עלינו היינו הולכים לחוף החמישים, שם בין הגלים והסלעים המוכרים לנו היה צולל 'כלה' ועושה את הבלתי אפשרי, בלי רובה ים וחמוש במשקפת דהויה וברזל מחודד שמצא בדרך, הוא היה חוזר ובידו 'לוקוס' אומלל שמפרפר לו בין ידיו הצוהלות, והוא 'כלה' היה מדליק מדורה קטנה, וכך שרק השמש שוקעת אל תוך האין סוף של הים הכחול היינו יושבים ובידנו נתח דג טרי טרי ורק לרגע קט בלבד היינו שנינו מלכי העולם
משהו בחיים האלה גרם לשנינו לקחת כיוון אחר, אבל זה כל כך לא משנה, 'כלה' עבורי הוא חבר של חיים שלמים, יחד עשינו דברים שאני בכלל לא בטוח שאפשר לספר עליהם, ביחד קנינו את מכנסי הטייב'ס הראשונים שלנו בצבע שחור! וגם חולצה שחורה ונעלים שחורות חורכים את המרכז העמוס בהמון אדם ויחד היינו 'עושים עיניים' לבנות השכונה בהצלחה מועטה במיוחד.
אבל לנו זה בכלל לא היה אכפת, לנו היה מספיק להיות ביחד, יחד ניצחנו את כולם, שני נערים קטני קומה שלא פוחדים מאף גברתן, ידעו כולם, עם שני אלה לא כדאי להתעסק! ואחר כך הלכנו לצבא, כלה רצה הכי רחוק הכי צבעוני, מצא עצמו בדרום הכי רחוק !
אני ברחתי לצנחנים כך שראינו זה את זה מעט מאוד, יש משהו נורא בריחוק הזה שמשולב עם חלומות אחרים, 'כלה' הוא בפרוש הנפש התאומה שלי, מן איש שהיה לי לנחמה גדולה בימים של עצב ויגון. לא יודע למה, אבל הפחד לא היה קיים !
הכוח הזה של הביחד נתן לנו כוחות שהפכו את שננו לבלתי מנוצחים ! ורק לעיתים רחוקות אני רואה אותו את 'כלה' אהובי! מחבק אותו חזק חזק! והוא נשבע לי שוב ושוב שנחזור להיפגש יחד! ואני אומר לו ב 'אולגאית' מדוברת שהוא תמיד יהיה החבר הכי טוב שלי
טוב מילים תמיד הביכו את 'כלה', את המילים הוא שמר עבורי, ואני רק יודע שבשכונה הקטנה שלנו חלמנו חלומות של גדולים, בקולנוע גל, או בחוף הים, במרכז הסואן, או בסמטאות הצרות, בנינו חברות של פעם, משהו שכנראה לא יכול לחזור שוב !
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"