ריקי ריבו ז"ל – היפיפייה של השכונה נפרדה מאיתנו מוקדם מדי

בדמעות, בגשם, ועם אינספור זיכרונות – נפרדה גבעת אולגה מריקי ריבו ז"ל: אישה של אור, אהבה ורוח טובה, שביופייה החיצוני והפנימי הותירה חותם עמוק בלב כל מי שהכיר אותה.

מוצאי שבת האחרון, השעה קרוב לעשר וחצי, עשרות רבות של מכוניות עושות דרכם אל בית העלמין החדש בעיר. מן המכוניות יוצאים אנשים חמורי סבר, מוציאים מפיהם כל מיני מילים לא ברורות, בחוץ הגשם לא מפסיק אפילו לרגע כמי שאומר גם אני רוצה להשתתף באירוע הנורא איתכם ביחד

צפירה איומה של רכב חולף מקפיץ את האבלים המתוחים ממילא עד הקצה, ואני חושב על יום שבת די סתמי, הקור והגשמים הביאו אותי כמו רבים אחרים להצטנף מתחת לשמיכה עבה במיוחד, וכך אני משוטט לי בין הרשתות המשמימות מחפש משהו שייתן לי סיבה לעצור ולתת את דעתי על הנאמר, ובכלל בלי שהתכוונתי קופצת לי ידיעה הבלתי אפשרית על מותה של "ריקי ריבו" האלמותית

ואני חוזר שוב ושוב אל הידיעה הפסיכית הזו, עושה פלאפונים בהולים רק למי שיכול להכחיש את הידיעה הנוראה הזו, מבין מיד שידיעה נכונה ומניח את ראשי על הכר הקר כמחפש נחמה בין הריחות האלה שאני מכיר מפעם, רק אחר כך הלכתי לים, לא יודע מן צורך כזה כל כך ברור, שם בין הגלים והמים הסוערים ידעתי בוודאות שאני אמצא את נפשה של ריקי

ריקי בעיניי הייתה חוף השכונה, רק שם בין הגלים וריח המלח הייתה מקבלת ריקי את השלמות הנפשית שכה הייתה זקוקה לה! פעם אפילו שאלתי אותה על האהבה הזו לים, והוא ריקי הביטה בי בעיניה החולמניות משהו, "זה הרוח רפי". היא אמרה, זו שמתערבבת עם השמש והופכת אותי לכל כך מאושרת, שם בים אני הופכת להיות הכי אני !

היום כבר מותר לומר זאת בקול רם, לצערי לא נותרו סודות, אנחנו כולנו היינו מאוהבים בריקי בתקופה כזו או אחרת, כל כך יפה הייתה ריקי! כל כך מיוחדת הייתה היא בעיניי, ואלה שחושבים שריקי הייתה רק יפה אז כנראה לא הכירו את האדם שבה, ריקי הייתה בעלת יכולת רגשית מן הגבוהות שהכרתי, זו שהחיוך לא מש מפנייה הנהדרות, לא פעם ראיתי אותה את ריקי עוצרת ליד תושב נשכח, אוחזת את ידו באהבת אמת, שואלת לשלומו וגם מחכה לתשובה ! ואני רק אומר שיש כאלה אנשים שנולדו עם בייגלה כזה הנוכח דרך קבע מעל ראשם! ואצל ריקי הדבר כל כך בלט!

חייבים להודות על האמת, ריקי הייתה ציפור נדירה, מלאת צבעים של אדום כחול וצהוב, מן ציפור נדירה שהיה מותר לה לעשות דברים קצת אחרת, הרי כבר אמרנו שלנסיכות מותר להיות בדיוק מה שהן, וריקי הייתה נסיכת השושנים האדומות!

ורק אתמול שראיתי את ריקי מוטלת באולם ההספדים הנורא, מן דבר קטן כזה מכוסה בבדים האיומים האלה, רק שם בתוך הזוועה הבנתי כמה נורא הוא הדבר הזה שאנחנו חווים בדיוק עכשיו! היא היפה הזו הייתה כל כך לא שייכת לאירוע הזה שהתרחש ממש מול עיני, גם דברי הרב חלפו להם מעל ראשי הסחרחר עלי, ואחר כך לקחו אותה, את ריקי למקום לא ברור!

מלמלתי לעצמי כל הזמן למה ? ורק אחר כך נותרתי מאחור, מסרב להצטרף לשיירת האבלים, ואז ראיתי אותם, את המלאכים האלה הצבועים בוורוד ובאדום, מחייכים חיוך מלא תקווה, מובילים את ריקי היפה על כנפיהם הוורודות ומנגבים ברוך דמעה אחת שזלגה על לחייה החמה כל כך ! ואז ידעתי אני בוודאות מוחלטת, העולם הזה שאנו מכירים יהיה ללא ספק פחות ופחות יפה בלעדיה! יהי זכרה ברוך !

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"