'שברי לוחות ואזעקות' / הרב בן ציון נורדמן

האזעקה בבוקר שבת "זכור" פגשה אותי בשעה 8:10 בפתח בית הכנסת הגדול. בעוד המתפללים ממהרים למחסה, התבוננתי בקירות האבן המסיביים המקיפים אותנו כבר כמעט מאה שנה.

כדי להרגיע את הקהל, הזכירו הגבאי ר' רוני רימר ומאיר ליובין, נצר למייסדי העיר, נשכחות: הבניין הזה לא תוכנן רק כהיכל תפילה, אלא כמבצר של ממש. עם מגדל שמירה וחריכי ירי, המבנה הוא יציקת בטון וברזל שנועדה להגן על הקהילה עוד בימיה הראשונים.

המחשבה לא הרפתה ממני: עוד לפני קום המדינה, יהודי חדרה כבר ידעו שהם במגננה. לעיתים מנסים לתלות את השנאה אלינו בפוליטיקה של "כאן ועכשיו", אך הקירות הללו מספרים סיפור אחר: סיפורו של עם שנלחם על עצם קיומו מול איבה עתיקה – עוד לפני שהיו לנו דגל, צבא או מדינה.

נכנסנו לתפילה בתחושה של "זכור את אשר עשה לך עמלק". אצלנו בבית הכנסת, כבקהילות רבות, קיים מנהג יפהפה: את קריאת "זכור" קוראים במגוון נוסחים, כדי שכל יהודי ירגיש בבית ויצא ידי חובת המצווה  "לכתחילה". פתח בעל הקורא הקבוע, ד"ר יעקב רימר, בהברה אשכנזית צלולה, ואחריו קראו גם בנוסח עדות המזרח ובנוסח תימן העתיק.

"יחד שבטי ישראל" דעות שונות, מנהגים עתיקים, מבטאים רחוקים – אבל המילים? אותן מילים כבר אלפי שנים.  יהודי מפולין או מליטא, מתימן, מפרס או ממרוקו – כולם הוגים באותו רגע את אותו הציווי הנצחי, כל אחד בהיגוי הייחודי שלו. הבנתי שזוהי האחדות האמיתית שלנו – המנגינה אולי משתנה, אבל המילים הן לב אחד פועם , ששומר עלינו יותר מכל חומת בטון.

בצאת השבת, הגיעה הבשורה שסגרה מעגל היסטורי מרטיט: "עמלק" של דורנו, האיש שקרא להשמדת ישראל מעל כל במה, כבר אינו איתנו. אי אפשר שלא לראות את יד ההשגחה –כשכל עם ישראל קורא למחות את זכר עמלק, העולם הפך לנקי יותר מרשע מזוקק.

השבוע הייתי אמור לערוך שש חופות, כולל בימי הפורים העליזים. הטלפונים שהחלו לזרום מיד במוצאי שבת כבר לא היו מלאים בחרדה, אלא בתיאומים מפוכחים ובבדיקת האפשרויות .

נזכרתי בדמעות של ימי הקורונה ובתחילת המלחמה, בדרמות וביטולים שליוו אותנו אז. אבל הפעם? משהו בתודעה השתנה. הזוגות רגועים יותר, חסונים יותר. נדמה שהם מבינים את גודל השעה, מבינים שברגעים היסטוריים של "באבוד רשעים רינה", עצם קיום החופה שלהם – גם אם תיערך במתכונת מצומצמת וגם אם תיאלץ להידחות מעט – היא הניצחון המוחץ של עם ישראל!.

• בפרשת השבוע "כי תשא"

משה רבנו יורד עם הלוחות ורואה את העם בנפילתו. למרבה הצער הוא נאלץ לשבור את הלוחות, אך חז"ל מלמדים אותנו סוד גדול: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". גם כשאנחנו עוברים רגעים שבורים, אזעקות ומלחמות – השברים הללו אינם הולכים לאיבוד. הם חלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה של כלל ישראל. הם אלו שמעצבים ומחזקים אותו.

הזוגות הצעירים שהיו אמורים להתחתן השבוע –אלו שזכו לעמוד תחת החופה עם מניין מצומצם בלבד וגם אלו שנאלצו לדחות – מבינים שהבניין שהם מקימים בתוך הטלטלה הזו הוא התשובה הכי חזקה לכל מטחי הירי והאיומים. ברגעים האלו, הם לא רק בונים את הבית הפרטי שלהם – הם בונים את הנצח של העם כולו.

• בשַׁבָּת פָּרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא (שַׁבַּת פָּרָה)
• הדְלָקַת נֵרוֹת: 17:23 – צֵאת הַשַּׁבָּת 18:19
• שַׁבָּת מְבֹרֶכֶת וּשְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הרב בן ציון נורדמן