מירי מסיקה – לב של שכונה, אור של אדם
סיפורו אישי והמרגש על שכנה אחת יוצאת דופן, שבפשטות ובאהבת חינם העניקה חום, בית ונשמה – והותירה אחריה מורשת נדירה של טוב אנושי שלא שוכחים.
אני חושב שהיתי בן שבע או שמונה, ילד קטן שחוזר מהגן או מבית הספר, אין אף אחד בבית, עומד מול הבית דיי אבוד, גשם ורעב מעורבבים ביחד, מירי השכנה יוצאת לזרוק זבל או משהו דומה, מזהה את הסיטואציה ואני מובל אחר כבוד לבית הקטן והמלא חום, יושב עם אברהם ושלום לארוחת צהרים טעימה עד דמעות, כל כך טבעי ואותנטי, בלי מניירות מיותרות כאילו אני בנה אהובה
לאחר מכן, נותרתי לבד עם מירי, והיא עושה לי כוס תה חם חם ומתוק מתוק, קולפת מיני פולים שלא מכיר את שמם, גרסונה אהובתי יושבת לצידה והם מזמזמות שיר עצוב מהמולדת הישנה בשפה שלא הכרתי, וכך אני מצונף בפינת הסקפה" כוס תה בידי ועוגת סולת ביד השניה מקשיב לזמזומן של השניים והדמעות זולגות מעיניי בלי בכלל שהבנתי על מה ולמה!
צריך להבין את הדינמיקה של נשות השכונה בכלל ומירי מסיקה בפרט, זה באמת היה משהו אחר, בלתי מוסבר, אהבת האדם נטו בלי שום חשבונות מיותרים, חוסר קינאה מוחלט שהרי כך או כך לאף אחד ממילא לא היה כלום ושום דבר מלבד לב אחד ענק ענק, שלום מסיקה הבן המופלא והאהוב התנדב לצנחנים ושימש כרס"פ במלחמת ההתשה הנוראה
ובין הטילים שנפלו עלינו במאות אני פוגש את שלום, והוא שלום נבעת מהמחשבה שאני כאן בין ים הסכנות והאימה, מן דאגה כזו שזר לא יבין זאת – כן זה שלום שקיבל חינוך מלא ציונות נקייה ועשה שירות משמעותי משמעותי, ומירי הייתה בעיניי פרח מוגן בשכונה די לא פשוטה.
קרבות שכנות היו דבר די נפוץ, אולי גם בגלל המחסור התמידי והלחץ החברתי הלא פשוט, מן קרבות כאלה שהיו נמשכות לא יותר משעה אחת קדימה ומסתיימות לרוב בנשיקות הדדיות, אבל אני באמת לא זוכר שמירי אי פעם השתתפה בסאגה הזו של המריבות השכונתיות
מירי הייתה מן אישה חסרת עימותים מיותרים, זו מירי שאת כל זמנה ומירצה הקדישה לטובת בעלה וילדיה, כל כך יפה הייתה מירי בעיניי, אישה בעלת מאור פנים נדיר ועיניים טובות מראה
ועכשיו היא מירי הלכה לאן שבסוף כולם הולכים, הלכה והותירה אחריה מורשת של אהבת חינם וחיבוק בלתי נגמר של אהבת אדם באשר הוא, הם אלה הצדיקים והגיבורים נעלמים לנו ככה מתחת לאצבעות ואנחנו חסרי אונים, יודעים שלא יהיו עוד כאלה אנשים, לי ברור שכבר מזמן הפסיקו לייצר כאלה ניצוצות של קדושה ואור גנוז, אני אהבתי את מירי מסיקה. יהי זכרה ברוך.
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"
