אמא שלי – לב שלם שנשאר איתנו לנצח

רפי נפרד מאימו ריימונד במילים חשופות וכואבות – סיפור על אישה גדולה מהחיים, של נתינה אינסופית, אהבה ללא תנאים והקרבה שקטה, שהותירה אחריה משפחה מאוחדת וזיכרון שלא ידהה לעולם.

"אמא שלי" – ורק אחר כך ישבנו למרגלות מיטתך, שלך, במקום העצוב ההוא. אחי הצעיר מלטף את ראשך היפה, ואני עצמי מניח את ראשי על ידייך שאני מכיר כל כך, מתייפח בין אצבעותייך שפעם ניגבו את דמעותיי שלי. ואת נושמת – כמעט. ואני שומע את אחי לוחש לך מילים של אהבה, מפציר בך להניח, ללכת למקום הלא מוכר, לשחרר את כאבך – כאבנו שלנו הבלתי נסבל.

ואני מספר לך, אמא, כמה אהבה יש לנו בלב. כל כך גדולה היית, אימי. ורק אחר כך הלכת, נושמת את שארית נשימתך האחרונה, עטופה ברחמי ילדייך המפורקים. ואני נזרק לאחור, רואה אותך – אימי – נשרכת לעת ערב, בידייך שני סלים כבדים עד עצב. ואני רץ אלייך, לוקח מידייך את הסלים שחרכו את אצבעותייך, מוביל אותך אל הבית הקטן הממתין לך בקצה הרחוב השומם.

"כמה דקות אני כבר קמה לעשות לכם ארוחת ערב", ככה את אומרת – ואולי לוחשת. ואני מביט על ידייך הקטנות, העדינות כל כך, שלך אימי אהובתי – והאצבעות צבועות בצבעי החומרים הקשים שבהם ניקית את בתי אלה מהעיר הגדולה. עוברת מבית לבית, מפרקת את גופך הקטן רק כדי להביא עוד כמה לירות לפרנסת המשפחה.

ואני מנסה להבין איך מסכמים חיים של אישה שהייתה גדולה מהחיים. זו אימי, שוויתרה על עצמה, על חייה שלה – רק כדי שלנו יהיה טיפה יותר. זו את, אימי, שישבת על הכיסא בקצה החדר ההוא כל הלילה, רוקמת ותופרת לנו תחפושות לפורים – שגם לנו יהיה. זו את, אמא, שהרמת אותנו מבור תחתית כשכשלנו בעסקינו המוזרים.

ואנחנו כולנו ידענו, בלי לומר מילה, שאת תמיד תהיי שם מאחור – מונעת מאיתנו ליפול, אוחזת אותנו בידייך הטובות והבטוחות. ורק אחרי שהלכת צעקתי אל עצמי בשקט: "למי אלך להשוויץ? למי אלך לבכות כשקשה ועצוב לי מאוד? ולמי אקרא אמא?"

ואני מביט על המוני האנשים הפוקדים את ביתנו, באים לומר כמה מילות ניחומים. רבים מהם מספרים לנו דברים שאנחנו כבר ידענו מזמן – כמה אהבה הייתה להם אלייך, אמא. והם מספרים שוב ושוב על הבישולים שלך, ואני רק טיפה נכלם – הרי אמא שלי, את היית כל כך הרבה מעבר לבישולים.

כל כך חכמה וחדה, יודעת דברים שעדיין לא אירעו, מציבה לנו תמרורים שהצילו את חיינו. ורבנים נשואי פנים אמרו לי שאת נמצאת במקום טוב יותר, ואני מביט בהם בלי מילים, מסרב להשיב לזוועה שבמילים האלה. ועכשיו זה נגמר, אימי אהובתי. את כבר לא.

ואני רק חושב איך ממשיכים מכאן, איך קמים ולומדים ללכת לבד – בלי שניפול לאחור. ורק אחר כך, אחרי שהלכו כולם, הבנתי שהכול יהיה בסדר. הרי זו את שלימדת אותנו את כל מה שצריך כדי להיות מוכנים ליום שאחרי.

חבר אמר לי שעכשיו נותרו רק הזיכרונות, ואני כל כך פוחד שדמותך תיעלם לי מתוך ראשי הקודח מגעגועים. פוחד שאשכח את קולך שליטף את עצבותי ושימח את ליבי, פוחד להניח לך לבד שם, במקום הנורא שהותרנו אותך. אני יודע כמה לא אהבת חושך. ואני אהיה לך אור, אימי, בדרכך אל כיסא הכבוד הממתין לך – ללא ספק.

את הלכת לאן שהלכת, ואנחנו – כולנו יחד, אמא – בדיוק כמו שתמיד רצית, מאוחדים באהבתנו אלייך, אוחזים ידיים ומתפללים לעילוי נשמתך. ואני חושב שגם את יודעת, אמא יקרה, כמה את חסרה. בור גדול נפער בליבנו – ולי נראה שלעולם לא ירפא.

• "שלושים" – "מכתב אחרי לכתך"

האמת, אמא שלי, שאף פעם לא ידעתי שצער ותוגה יכולים להיות כואבים פיזית, ממש בגוף. משהו שמרסק אותך מבפנים עד עפר. בשבוע הבא, ביום שלישי, נעשה לך את האזכרה לשלושים, ואני עדיין מנסה להבין את המושג "יתמות".

אתמול, ככה סתם בלי שום הכנה מיוחדת, התגעגעתי אלייך ותפסתי את עצמי מכין סיר דגים (מי מכין סיר דגים באמצע השבוע?), וגם מטבוחה. נשבע לך, אמא, שיצא לי ממש טוב. ואכלתי, אפילו שלא הייתי כל כך רעב, והרגשתי אותך בכל ביס וביס — כאילו הצצת עליי מתוך החריפות הנהדרת של המטבוחה האדומה והטובה.

למחרת ניסיתי לקפוץ מדרגה נוספת, והכנתי "שפינג'" בדיוק כמו שלימדת אותי. את יודעת — בלי כמויות ובלי מתכון מדויק, דבר שהיה זר לך מאוד: "אתה יודע, יא איבני, אתה לוקח קמח, ככה שופך לתוך הקערה, ואחר כך לוקח קצת מלח באצבעות, וגם אותו שופך, וגם קצת שמרים — זה בכלל לא בעיה.

תראה אצלי באצבעות… וקצת מים בכוס — וזהו!" אז באמת שניסיתי, אמא, לעשות בדיוק כפי שלימדת אותי, ולי נראה, אמא אהובה, שקצת קפצתי מעל הפופיק. ואני הבטחתי לעצמי שלא אדבר עלייך רק דרך האוכל, שהיה בעיניי פסיק זניח באישיות המופלאה שלך.

וביום שאחרי הנחתי יד על הפלאפון, רציתי לשאול אותך מה שלומך — ופתאום זה היכה בי, בכל נים בגופי המפורק, שאת כבר לא. ונרדמתי. מן שינה רעה כזו, שהכניסה אותי לחרדות מיותרות.

רציתי לומר לך, אמא, שאנחנו בסדר. שמואל עשה אצלי שבת, והוא יגיע גם לשלושים. אמא שלי, אני חייב להיות איתך כן — העצבות של שמואל מפרקת את כולנו. את יודעת, שניכם הייתם מחוברים בקשר סימביוטי בלתי נפרד. ושמואל אומר משפטים שאנחנו לא מסוגלים לחבר בעצמנו, יושב בפינת החדר, מתעלם מהאנשים סביבו, ומקונן את חייו לאחור.

אמא שלי, הנכדים בסדר. מדחיקים את היעדרך בדרכם שלהם. ואני, אמא, כל כך מתגעגע אלייך, יפה שלי — לשיחות שלנו, לתובנות החכמות כל כך שקיבלתי ממך, לדאגה התמידית הזו שהפכה אותי שוב ושוב להיות הילד הקטן שלך.

ורק אחרי שהלכת הבנתי פתאום כמה זקנתי, כמה שיבה זרקה בשערי. ובשבוע הבא נלך כולנו אל בית השיש הנורא — שם הוא ביתך החדש. אמא שלי, אהובתי היחידה, אני יודע כמה שנאת קור וחושך.

ממה שלי… רק אם הייתי יכול, הייתי מביא לך שמיכת דרדון עבה במיוחד, כמו של סבתא אמא מרים, ומכסה אותך טוב טוב — רק שיהיה לך חם שוב. ועכשיו, אהובתי, מלטפים אותך מלאכי שרת, שרים לך שירים מהמולדת הישנה, ומאכילים אותך מיני תופינים שרק הם יודעים להכין.

ואת תראי אותנו — את כולנו — ותחייכי שוב, אפילו שבקצה העין תזלוג לך דמעה אחת סוררת. כמה געגוע, ממה… כמה עצב נורא. תנוחי, יפה שלי, תנוחי. זה כל כך מגיע לך — מנוחה שלווה וטובה. יהי זכרך ברוך, אמי שלי.

• יהי זכרך ברוך, אמא אהובה
• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"