"נעלי הקסם של ממה – סיפור של ילדות, עוני ואהבה גדולה"
רפי חוזר לילדות בגבעת אולגה ולחנות הקטנה של 'נעלי ממה' — שם, בין ערימות נעליים פשוטות, הסתתר סיפור גדול של חסד שקט, נתינה בסתר וכבוד אנושי שהאיר לבבות הרבה מעבר למה שנראה לעין.
אחרי הצער הגיע הכאב. ואני משוטט את עצמי לאחור, לצידי כלבי הלא נאמן בעליל, "טוטו" האהוב. אני מספר לטוטו שלי על חיי, והוא מביט בי בחמלה מהולה בחוסר סבלנות בוטה.
וכך, בערב סתמי וקר במיוחד, אנו שנינו עושים דרכנו אל רחובות השכונה המוכרת והאהובה. חותכים את המרכז המסחרי הישן — המכולת של ימין. קרטונים מבצבצים מפינת הרחוב הלא מטופח באכזריות לא מעודנת.
רק חולדה אחת מביטה בי בסקרנות מתוך פח אשפה פרוץ וזנוח, כאילו מבקשת לדעת לאן דרכי הולכת. רק מבטו הלא מאיים של "טוטו" מחזיר את החולדה הסקרנית אל הפח החם והטוב.
וכך אני מוצא עצמי בלילה הלא פשוט הזה ברחוב שיבת ציון, בואך החוף של השכונה. ממש משמאל, בכניסה לרחוב, עומדת בביישנות מסוימת המכולת המיתולוגית של יוסף סרוסי – ריח הלחם השחור ופחי הזיתים הפתוחים עדיין לרווחה מדגדגים את כל זיכרונותיי המותשים.
מעבר לרחוב עומד בגאווה לא מוסתרת הבית הכי מוכר בשכונה — הרי הוא הבית של "ממה", מוכרת הנעליים הנעלה. ורק אחר כך עצמתי עיניים לרגע אחד בלבד, ורואה אותה — את אימי אהובתי — מובילה אותי ואת אחיי הקטנים אל הבית המוכר ההוא. ואנו נרגשים. מבינים שיש מצב לנעל חדשה לחג הקרב ובא.
"ממה" מביטה בנו בסקרנות ובחקרנות, מנסה להבין את כספה של אימי. ובחדר מימין עומדת ערימה לא מבוטלת של נעליים, קשורות זו לזו בזוגות — כאילו היו אסירים בתא בידוד ידוע. "תחפשי, גברת", היא אומרת, ולא בנעימות יתרה.
ואני רואה אותה — את אימי הקטנה-גדולה — מחטטת את עצמה לדעת, מעמידה אותנו בשורה, מחפשת את הזוג המתאים. מין פאזל לא אנושי כזה, המתיימר למצוא את נעל הסינדרלה שתתאים לכל אחד מאיתנו. משימה סיזיפית, שמצריכה מיומנות של חוקר יבשות.
ואני מקבל נעל חדשה. ריח העור נעים לי ומרגש את ילדותי. "אמא", אני אומר, "זה שני צבעים שונים של חום". והיא מהסה אותי בחוסר סבלנות: "לא נורא, יא איבני", היא אומרת ברוך מרצה, "אף אחד לא ישים לב. זה כמעט אותו צבע". ואני שותק בצער מסוים, יודע שלא יהיה אחרת.
רק אחי הקטן מתעלם באומץ מהנעליים השונות במידתן, יודע שאם לא ייקח — יקבל את נעליי הישנות, מצוחצחות בשקר של חדש מזויף. ואחר כך נעלנו את נעלי "ממה" בחג הקרוב, משוויצים בבוהק הצבע הנוצץ למרחק, מסתירים את קלוננו בכישרון של חסרי כל.
ורק כשבגרתי סיפר לי ויקטור מהמכולת על החסדים של "ממה" ההיא — מהחנות הקטנה. זו שנתנה בסתר לאלה שהלכו יחפים בחורף הקר. זו שהייתה נוסעת באוטובוס אחד או יותר לעיר הגדולה תל אביב, מכתתת את רגליה הלא צעירות בין מפעלי הנעליים — רק כדי למצוא את הנעליים האלה, שאנחנו נוכל לרכוש בקצת כסף. משימה לא פשוטה, שהפכה אותה לצדקת שכונה שלמה.
ורק לעיתים, כשאני מודד נעל בחנות מפונפנת בקניון מהודר, אני נזכר בנעל של "ממה" הגדולה — ויודע ששם, בחדר הטחוב ההוא, קיבלתי מנה של נעליים מלאות באהבה שלא ביקשה הכרה.
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"
