לדרוש את ה' / הרב בן ציון נורדמן

"אשרינו, מה טוב חלקנו!" – זו התחושה שחוויתי ביציאה מהמפגש הטרנס-אטלנטי באירופה.

בטור הקודם פתחתי צוהר למסע המרגש לשורשי קהילות אשכנז לאורך נהר הריין. למסע היה פן נוסף: מפגש בלתי אמצעי עם הנהגת האיחוד האירופי בפרלמנט בשטרסבורג, וביקור בבית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה.

בשיחה עם שופטי הערכאה הבכירה ביותר, פגשתי מערכת שמנסה להגדיר מחדש את כבוד האדם. ודווקא שם התחדדה בי נקודה עמוקה: היכולת של "תורת ישראל" להעניק פרספקטיבה מאוזנת ואקטואלית בשאלות הקשות ביותר.

הכל התחיל בניסיון לפיגוע בטיסה מדובאי לישראל, שהוכר השבוע רשמית כאירוע לאומני . מטוס עמוס טס במהירות בשליטה עוינת של טייס המשנה, וישראל נערכה ליירטו אם ימשיך לעברה. מרחק נגיעה הפריד בין טיסה שגרתית לאסון, והדרמה הסתיימה בנס גלוי .

מאז, הסוגיה מסעירה את העולם המשפטי והתורני כאחד. שיעורים ודיונים רבים נערכו בעניין – החל משיעורו של הרשל"צ רבי דוד יוסף , ועד לשיעורים שזכיתי למסור . הדילמה נוקבת: מהי אמת מידה הלכתית ומוסרית  כשיש חשש מוחשי שמטוס יתרסק על אזור מיושב? האם מותר, או אף חובה, ליירט מטוס על נוסעיו החפים מפשע כדי להציל המונים?

בעניין זה, ישנה פסיקה דרמטית של בית המשפט שבו ביקרנו.  משנת 2006 השופטים ביטלו סעיף בחוק שהתיר לחיל האוויר להפיל מטוס חטוף, גם אם נהפך לנשק קטלני שעומד להרוג אלפים. "כבוד האדם הוא מוחלט", קבעו השופטים, "אי אפשר לחשב נפש אחת מול אלפים".

כשהעליתי זאת בשיחה עמם, הודו השופטים כי ההכרעה קשה לעיכול: "אחרי מה שקרה על האדמה הזו בשואה, אנחנו מחויבים לנוע לקצה השני".

כאשר תמהתי ושאלתי: "ומה אם על המטוס מונחת פצצה שתחריב ערים שלמות? האם אין הבדל בין נפש אחת למיליונים?", נחשפה הבעיה: משפט אנושי – נעלה ככל שיהיה – מושפע מטראומות היסטוריות ונוטה לקיצוניות מנוגדת. דור שהפך אדם למספר, מוליד דור שאינו מוכן לעשות חשבון תוצאתי, גם במחיר חורבן.

כאן מתגלה עליונותה של "תורת ישראל". התורה אינה נעה לפי מטוטלת של רגשות או טראומות חולפות. הרמב"ם מלמד על "הדרך האמצעית" – לא פשרה רדודה, אלא חכמה אלוקית השוקלת ביראה ובאחריות. מצד אחד, איננו ממליכים את עצמנו לקבוע מי לחיים ומי למוות ומנגד , התורה אינה טומנת את ראשה בחול – היא מעניקה אמות מידה ברורות ומכירה בכך שסיכול ממוקד וקשה הוא לעיתים המעשה המוסרי והמציל חיים ביותר.

זהו המסר שפותח את פרשת השבוע, "תולדות". כשהתנגשות הערכים מתעוררת ורבקה אמנו חווה הריון מטלטל "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם־כֵּן לָמָּה זֶה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת־ה'".

חז"ל מסבירים: כשרבקה עברה ליד בית מדרש – יעקב ביקש לצאת, וכשעברה ליד בית עבודה זרה – עשיו רץ לצאת.מרבקה מזהה מלחמה בין שני עולמות קוטביים. וכשספקות, דילמות ורעשים צצים  – היא הולכת "לדרוש את ה'", ומבקשת להציב מצפן של חכמה אלוקית מעל סערת רחשי הלב.

לא במקרה, עם צאתנו מהסיור בבית המשפט, ראינו את תוצאות הרחמנות המעוותת והסבלנות הבלתי מרוסנת, כשגל הפרעות של מהגרים מוסלמים בפרנקפורט, פרי מדיניות בעייתית ורופפת מדי, הבהיר שוב את הכלל הנצחי: "כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים…".מזכינו ל"תורת חיים" – תורה שלא בורחת למגדלי שן מנותקים, אלא מעניקה לנו מצפן מוסרי חי, נצחי ומאוזן בכל דור ובכל מצב.

• שַׁבָּת פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת
• כְּנִיסַת שַׁבָּת: 16:23 – יְצִיאַת שַׁבָּת: 17:19
• שַׁבַּת שָׁלוֹם לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל!✡️
• יחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל  הָרַב בֶּן צִיּוֹן נוֹרְדְּמָן