"חזיר בהשגחה": הפאנץ' שמאחורי הצלחת / הרב בן ציון נורדמן

מספרים על אחד הרבנים הראשיים שטייל לתומו ברחוב, כשלפתע הבחין ביהודי בעל חזות דתית נכנס למסעדה סינית. הרב, שחשב לתומו שהאיש טעה בכתובת, הציץ פנימה וגילה לתדהמתו את הסועד מזמין מנת בשר חזיר, מקנח בשרימפס ואוכל הכול בתיאבון עצום.

הרב לא התאפק, פרץ למסעדה וזעק: "יהודי, איך אתה מסוגל לאכול את התועבה הזאת?!". הסועד הביט ברב בשלווה סטואית ושאל: "כבוד הרב, ראית אותי מזמין את האוכל?". "בוודאי!" ענה הרב. "וראית שמגישים לי אותו?". "כן!". "וראית אותי אוכל הכל?". "ראיתי הכל!" ענה הרב המזועזע. "אם כך," סיכם הסועד בחיוך, "מה הבעיה? הכל נעשה בהשגחת הרבנות הראשית…".

הסיפור המשעשע הזה מקבל משמעות מיוחדת השבוע, כשבבתי הכנסת נקרא את פרשת "שמיני". הפרשה עוסקת בחלקה השני בלב-ליבה של הזהות היהודית: דיני כשרות המאכלים – מהחיות והבהמות ועד הדגים והשרצים.

נושא הכשרות הוא אולי "כרטיס הביקור" המובהק ביותר של היהדות בעולם; על פי הנתונים, קרוב ל-80 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית מקפידים על אוכל כשר ברמה כזו או אחרת, ומחפשים את חותמת הכשרות המוכרת.

לפני מספר שנים זכיתי לצאת לשליחות חשובה בתאילנד יחד עם ידידיי, הרב רפאל מנת – רב קונצרן 'אסם-נסטלה', והרב יעקב (בושי) בורנשטיין – מנהל מחלקת הכשרות. בין הנופים המרהיבים לסיפורים האנושיים, דבר אחד צרם לי במיוחד: נושא הכשרות. פגשתי שם יהודים יקרים שביום-יום מקפידים על קלה כחמורה, אך שם, מול דוכני הרחוב המפתים, הם ישבו ואכלו במסעדות שבינן לבין כשרות אין דבר וחצי דבר.

הכאב שלי לא נבע מרצון "להתערב בצלחת". מי שמכיר אותי יודע שאני דוגל בגישת "איש באמונתו יחיה" בכל הנוגע למרחב הפרטי. הכאב נבע מהתמימות ומחוסר הידיעה. אותם מטיילים ידעו שחזיר הוא "קו אדום", אך סברו לתומם שכל עוף הוא כשר מטבעו. אני נזכר באירוניה במשפט שאמרה לי אחת המטיילות בבנגקוק: "אני לא אוכלת בשר לא כשר, כבוד הרב. רק שניצל…".

האמת היא שהשחיטה היהודית מורכבת מאינספור סעיפים ופרטים שרק משגיח מנוסה יודע לבדוק. "בשר חזיר" הפך לסמל, אבל בהלכה – כל בשר, עוף או דג שאינם מפוקחים, דינם שווה.

מסעדה כשרה בבנגקוק תאילנד- באדיבות בית חב"ד

אנחנו נמצאים בימים של "אחרי החגים", חוזרים לשגרה בצל אירועים עולמיים מטלטלים. כשאנחנו נזכרים שבזמנו נגיף הקורונה התפרץ משוק אוכל מפוקפק במחוז חוביי (אם אפשר לקרוא למה שנמכר שם "אוכל"), אנחנו מבינים שהפיקוח על מה שנכנס לנו לפה הוא לא רק עניין דתי, אלא היגיינה רוחנית ופיזית ממדרגה ראשונה.

אבל כאן בארץ, ישנה תחושה שבמרחב הציבורי – בפרהסיה – הנושא הזה נשחק. בתוכניות הבישול הרבות במדיה, כואב לראות שנושא הכשרות כאילו לא קיים. צופים בהן מאות אלפי אנשים שומרי כשרות, ובכל זאת, ב"פריים טיים" הישראלי, הגבולות נפרצים.

אני לא מתיימר לקבוע לאף אדם מה יאכל בביתו, אך המרחב הציבורי חייב לשקף את הרגישות למסורת של רוב העם. אם נשמור על כשרות הפרהסיה, נשמור על הגשר שמחבר בינינו.

הקיץ כבר כאן, ואם אזכה שבעקבות הדברים הללו יהודי אחד יעצור רגע לפני הביס הבא ויבדוק אם הוא "כשר למהדרין" – והיה זה שכרי.

שיהיה לנו זמן קיץ בריא, כשר ושמח!