בשבילנו הוא מואה – הילד שנשאר בלב

רפי מתבונן בכאב ובאהבה על אחיו מואה — ילד נצחי שנאבק באובדן, בעיוורון ובזיכרונות, וממשיך להזכיר לכולנו עד כמה הלב יכול להישאר טהור גם כשהעולם נשבר

"בשבילנו הוא מואה" – עכשיו הוא כבר איש מבוגר. אותות הזמן כמעט לא ניכרים בו. פניו נותרו כשל ילד קטן — אולי זה משהו בגנים האלה שאני לא מכיר. עכשיו אנחנו יחד, כבר חמישה ימים שהוא אצלי בבית לחג הפסח, ו"מואה" נעלם — הפך לאיש אחר, כזה שאני כמעט לא מזהה.

שקט יותר, כמעט לא מחייך. משהו בתוכו כבה, נעלם אל תוך הכאב הזה שהוא תמיד העלים. גם אהבתו לאוכל טוב נעלמה. ואני מנסה את הטריק שתמיד עבד עליו הכי טוב — מנסה להצחיק אותו. והוא מבליח איזה רבע חיוך סתמי, כל כך לא שלו.וככה הוא משוטט לו בין החדרים,ממלמל מילים על אמא שלו שנעלמה לו לתוך חוסר ההבנה.

וכך אני מקשיב להספדים המפרקים — שהם רק שלו — של אחי מואה, מספר את חייו לאחור, מנסה להבין, ואולי לתרגם את הכאב למציאות בלתי אפשרית עבורו. מן ילד נצחי שהיה מחובר לאימו בקשר סימביוטי, בלי אפשרות ניתוק.

ואני חוזר אחורה בזמן. נזכר במואה מגיע הביתה מבועת, מושפל על כאב בלתי אפשרי. מספר על אלה שני הבהמות שעצרו את רכבם לידו: "בוא רגע, שמואל", הם אומרים. והוא ניגש אליהם, מחייך את חיוכו התמידי והיפה, ואחד מהם פוער את פיו המכוער ויורק יריקה איומה ישירות לתוך פניו היפות והמומות.

ימים שלמים אחר כך שכב מואה במיטה, מסרב לצאת מתחת לשמיכה העוטפת אותו — ככיפת ברזל בלתי אפשרית. ואחר כך אני חושב על אותו חנווני שמכר למואה — ורק לו — לחמניות קפואות מהמקפיא, מתעלם מערימת הלחמניות הטריות המונחות לידו ממש. אירוע ששינה לי את תפיסת העולם כמעט לחלוטין.

ואחר כך, אחרי הכאב, ישבנו יחד בפינה אחת מוכרת. ומואה סיפר לי שהוא מצליח לשוחח עם אמא שלנו. חולם אותה כמעט לילה לילה. מספר שהוא מקדים ללכת לישון רק כדי שהיא תבוא אליו שוב בחלום. והוא מספר לה, בחדרו בהוסטל, את רחשי ליבו.

מדבר איתה על הכאב שלא מניח לו, על אשתו שאולי פגשה שם, מעבר לכאב הגדול. והוא כועס. לא מצליח להכיל את הפרידה הנוראה ההיא. וככה, מעבר לעיוורון שמכה בו (מואה היום מוגדר כעיוור ובעל תעודת עיוור מביטוח לאומי), הוא מגשש את חייו באפלה. רואה את ילדותו נעלמת לתוך תהום הנשייה, מסרב לקבל את מגבלות הראייה שהוא לא מכיר.

זה מואה — הילד הנצחי שלנו, שכאב אחד גדול הפך אותו לאיש שהוא אף פעם לא רצה להיות. מן פיטר פן עם צרכים מיוחדים, שהיה לנו הכי מיוחד — מיוחד.

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"