מיכה אזולאי – האיש הפשוט שהפך לסמל של טוב
רפי נפרד ממיכה, איש משפחה צנוע ואהוב, שבשקט ובמסירות אין קץ בנה עולם של ערכים, אהבה ונתינה – והותיר אחריו חסר גדול בלב השכונה כולה.
"יגון" – אני חושב שאלה הימים האלה שהביאו אותי לאבד את האופטימיות הנצחית שלי. מסביב נעלמים כל האנשים שעשו אותי למי שאני. מודעות אבל מציצות אליי מכל עבר, מספרות לי את סיפורי ילדותי שנמוגים מתוך חיי שהיו שלי.
ואני חוזר רק קצת אל ימים אחרים, מדבר אל עצמי בלחש, שלא יקשיבו לאיש המוזר הזה שמקונן את עצמו לדעת. ורק אחר כך חשבתי על מיכה אזולאי, זה שמודעת האבל שלו חבטה בי — בהכרתי שלו ואולי שלי.
אני חושב שהייתי כבר איש משפחה, עושה טיול של בוקר די מוקדם בים הסיני, לצידי כלב שהחליט שאני הבעלים החדשים שלו, מלווה אותי אל ילדותי שלי. ורק אז ראיתי אותו — את מיכה' יושב על סלע אחד שאני מכיר מפעם. כובע גדול על ראשו ומקל דיג בידו, כולו הוד מדויק, כאילו היה מחובר אל הטבע המופלא שחיבר את שניהם לרגע אחד מושלם.
אני יושב ליד מיכה, כמעט לא מדבר, והוא מחייך אליי בחיוך אולגאי של השכונה. אולי זה החיוך הזה, ואולי זו תחושה שהייתה רק שלי, אבל כמעט הבנתי מיד שאני כל כך מיותר בשלמות הזו של הדייג מיכה והטבע שחיבר אותם באהבה קוסמית נהדרת.
ואני רק רוצה לספר לכם על איש אחד טוב — זה שהכיר ילדת פרחים אחת מהשכונה, טובה שטיבי היפה, והם עושים מעשה ומקימים משפחה ביחד. ילדים מגיעים לעולם, והנה במשפט אחד או שניים מוגשמים להם יחד ציונות ויהדות.
תראו, חברים, אין כאן סיפור הרואי על טרגדיות גדולות, ולא על חיים מלאי הרפתקאות — וזה בדיוק הדבר שמרגש אותי כל כך. היכולת של מיכה היפה לעבוד במפעל — במפעלי נייר חדרה — בלי שום חרטות כאלה ואחרות. הבנה שיש כאן אחריות הורית, שמוליכה את האיש המיוחד הזה להגיע לעבודה הסיזיפית הזו יום יום, חורף או קיץ — זה בכלל לא מעניין.
לתת מעצמו ולמשפחתו את כל כולו, תוך שהוא מוותר על כל הווייתו שלו. ואני חושב שרק שם, בים, בין הסלעים והאצות החובקות אותם, היה מיכה הוא עצמו. הוא הכיר את השחפים ממעל ואת הדגים שחלפו על פניו, מנופפים לו לשלום כאילו היו חברים לדרך. מבינים היטב את תפקידם בטבע, המפגיש את האיש ובוראו בתוך מים מלאי הוד ויראה.
והוא, מיכה, אהב כל כך את משפחתו. איש אחד שרק רצה לתת מעצמו את כולו לסובבים אותו, מתפעל מהמשפחה שהקים יחד עם רעייתו, כל כך גאה. מתבונן על הנכדים שמתרוצצים בין חייו, ואהבתו אליהם כמעט גורמת לו לבכות מאושר מושלם ואמיתי.
מיכה בעיניי הוא בדיוק האיש הזה המסמל את כל הטוב שבאדם. איש צנוע עד כאב, לעולם לא יסַפר על עצמו בלשון יחיד. כאילו עצם אזכור שמו כאדם מוערך מחטיא את מטרת חייו. יש משהו בהיות האדם איש משפחה אבסולוטי שגורם לי להעריץ את האדם הזה — מיכה.
לחשוב שאולי היו לו למיכה חלומות אחרים, שאיתם הוא דחק לקרן זווית, רק כי חשב שזה עלול לפגוע בנתינה האינסופית למשפחתו. יש בזה משהו כל כך מקודש, שאני כמעט לא יכול להבין את עוצמת האהבה הזו. והנה מגיע זמן של שלווה ואושר — הפנסיה המיוחלת, זו שחיכה לה כל חייו. חלומות קטנים שאולי יצליח להגשים, נכדים מופלאים שיראה גדלים ומביאים אותו לאושר כל כך מופלא.
ואני כל כך לא מצליח להבין למה היה דחוף כל כך לקחת את האיש הטוב הזה מוקדם מדי. כל כך הגיע לו למיכה ליהנות מפרי עמלו המפרך, לשמוע שוב על בנו שהפך לרב נערץ על חסידיו — ואני בתוכם. על הילד הזה שהביא לו לאביו גאווה גדולה כל כך.
ולי ברור שמיכה שלנו יושב עכשיו בין מלאכי השרת, שמקיפים אותו ומלווים אותו אחר כבוד אל בוראו. מנגבים ברוך דמעה סוררת אחת שזלגה על לחיו. ולי חשוב לומר — למי שאפשר — שהעולם יהיה פחות טוב אחרי לכתו של מיכה האהוב.
- יהי זכרו ברוך
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"
