להאיר מהעבר – אל העתיד! / הרב בן ציון נורדמן

בטורים הקודמים עסקנו באירועים הממחישים את "שרשרת הדורות". הזמן אינו רצף מקרי של שעות, אלא מערכת נצחית שלכל חוליה בה יש תפקיד ומסר.

השבוע, כשאני מציין את יום הולדתי – בהודאה על העבר ותפילה על העתיד – מצאתי את עצמי מהרהר בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו: לגעת בהיסטוריה, להקשיב לה וללמוד ממנה.

ביום שני האחרון. באמצע תפילת שחרית ב"בית הכנסת הגדול", נכנס אברך נחמד בן עדות המזרח, התיישב בצד והחל ללמוד. כשהסתיימה התפילה הבחנתי במבטיו המחפשים. ניגשתי אליו ושאלתי: "איך אפשר לעזור?"

"שמעתי שיש כאן בבית הכנסת ניצולי שואה" אמר בעיניים בורקות, "אני, באופן אישי, מעולם לא פגשתי ניצול שואה פנים אל פנים. החלום שלי הוא לשוחח עם אדם כזה, לשמוע אותו, – ולבקש ממנו ברכה".

התרגשתי. "הגעת ממש משמיים", אמרתי לו. "יש כאן יהודי יקר, אייזיק מרמלשטיין, שחוגג ממש היום יום הולדת 96!!! רק בשבת האחרונה ערכו לו מסיבה גדולה עם הרב מנדי, רב בית הכנסת 'זכרון קדושים', הוא ישמח לדבר איתך".

הצפייה במפגש , שנולד מתוך רצון לגעת בעבר, הייתה מרגשת! והציף בי מחשבה על דורות העבר. אנחנו חיים לצד ענקי רוח ומקבלים את נוכחותם כמובנת מאליה, מבלי לנצל את גודל השעה. אבל הזמן עובר, והדור הולך ונעלם. דור שנושא על כתפיו מורשת מפוארת ועוברת דרך קורות הדורות, זיכרון החורבן והתקומה.

אייזיק שיתף בסיפורים היסטוריים , חזר אל העיירה מונקאטש שלפני המלחמה, וסיפר על אחד האירועים המכוננים שנחרטו בזיכרונו: חתונתה של בתו היחידה של האדמו"ר בעל ה 'מנחת אלעזר' ממונקאטש.

חתונה היסטורית, שבדרך פלא – ולמרות שהתרחשה לפני כ-90 שנה – הונצחה ותועדה על ידי צוות צילום אמריקאי של חברת 'פוקס' (Fox) מה שמדהים בתיעוד ובסיפורים מאותה חתונה, זה לא רק התיעוד הנדיר, אלא האחדות.

האדמו"ר ממונקאטש היה ידוע כקנאי ושמרן, אך העיירה בחלקה הייתה חילונית ומודרנית. על הנייר – פער תהומי. בפועל? ביום חתונת בתו היחידה, העיירה כולה לבשה חג. כולם – דתיים, חסידים וחילונים – חגגו יחד ברחובות באחדות מרגשת, מתוך כבוד והערכה מיוחדת.

עם אייזיק (במרכז) ביום הולדתו . צילום : מאיר אזרחי

אגב, השבוע, כשבדקתי מצאתי כי בעל ה'מנחת אלעזר' נפטר בתאריך ח' בסיון – שחל השבוע!

הקשר בין זיכרון, עבר ועתיד, מתחבר לפרשת השבוע, פרשת בהעלותך. אנו קוראים על מנורת המקדש "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא…"

המנורה נעשית דווקא מקשה אחת אחידה, ולא מצירוף חלקים שונים שחוברו יחדיו. היא מסמלת את הרצף של עם ישראל – מהבסיס ("ירכהּ") המייצג את דורות העבר והשורשים, ועד לקצה המאיר ("פרחהּ") המייצג את דור העתיד. הכל מקשה אחת. וכאן מרומז שאי אפשר להאיר קדימה בלי להיות מחוברים חזק אל הבסיס.

אהרן הכהן מעלה את הנרות "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה". האור של כולנו צריך להאיר אל עבר המרכז, באחדות ומטרה משותפת!

בתפילה שנשכיל תמיד לנצל את גודל השעה, להקשיב לזקני הדור, לינוק מהאחדות של העבר, ולהמשיך לצעוד יחד – כמקשה אחת – אל עבר העתיד המאיר.