מתחילים מבראשית: סוד לשון הקודש והנחת "עצם" הפינה/ הרב בן ציון נורדמן

אודה על האמת: כשהגיעה אליי ההזמנה לברך בטקס 'הנחת עצם הפינה' לגינת כלבים קהילתית בשכונת נווה חיים, עצרתי לרגע. רב שמגיע לברך באירוע כזה? אפילו רעייתי הביטה בי בחיוך ותהתה: 'מה לָרָב ולגינת כלבים?'"

אבל מאחורי ההזמנה הלא-שגרתית הזו עמדה בקשה של משפחות יקרות – להנציח ולכבד את זכרם של הקדושים, סמ"ר נטע ברעם ז"ל וליאור אטון הי"ד, שנפלו בשבעה באוקטובר. וכשמדובר בזיכרון הנופלים, בנחמת המשפחות ובחיבור קהילתי – הלב נפתח מיד.

וכרגיל, כשצוללים אל המקורות, מגלים שאין עניין בעולם, מקטן ועד גדול, שאין לו שורש ומקום בתורה. שהרי הקדוש ברוך הוא "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הסתכל בתורה וברא את העולם, כך שאין דבר בבריאה שאין לו הד ומשמעות עמוקה בתורה .

השבת אנחנו מתחילים מבראשית, והתורה משתפת אותנו בפרויקט הראשון שהטיל הקדוש ברוך הוא על אדם הראשון בעולמו. עוד לפני חטא עץ הדעת, נאמר "וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ… וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ".

המדרש מספר כשברא הקדוש ברוך הוא את האדם, שאלו אותו מלאכי השרת: מה טיבו? אמר להם: חכמתו גדולה משלכם! העביר לפני המלאכים את הבהמות והחיות ושאל אותם לשמותיהן – ולא ידעו. העבירן לפני אדם הראשון – ומיד ידע לקרוא לכל אחת ואחת בשמה המדויק.

מדוע? מפני שלשון הקודש איננה "שפה הסכמית" כמו יתר לשונות התבל, שבהן מחליטים בני האדם באקראי איך לקרוא לחפץ או לחיה. לשון הקודש היא שפה מהותית. אדם הראשון הביט בעומק השורש הרוחני, במראה ובתכונות של כל בעל חיים, ומתוך כך גילה את צירוף האותיות המבטא את עצם מהותו

כך למשל:

חמור – מלשון חומר, הכבדות והחומריות.
חתול – מלשון חיתול וכיסוי, על שום צניעותו שמחתל ומכסה את יציאותיו.
חסידה – המפגינה חסד ואדיבות עם חברותיה.
צפרדע – ציפור-דעה, שמקרקרת וקוראת לציפורים ממרומים לרדת ולשתות מים.
אריה – אותיות יראה, המטיל יראה על כל רואיו.
ומה לגבי הכלב? שם טמון סוד הנאמנות! כֶּלֶב = כְּ-לֵב / כָּל-לֵב. כולו לב. רגישות, מסירות ונאמנות בלתי מתפשרת לבעליו.

השבוע בטקס : צילום דוברות עיריית חדרה

לא בכדי בחרו משפחותיהם של נטע וליאור הי"ד להקים גינה קהילתית שתוקדש גם לבעלי החיים שאהבו. נטע וליאור זיכרונם לברכה היו בעצמם אדם שכולו לב – מלאי אהבה, נתינה ונאמנות למולדת, לחברים ולסובבים אותם. החיבור שלהם אל הלב, אל החסד ואל בעלי החיים, הוא שיקוף של אותה אהבה טהורה.

בפרקי שירה, שבהם לכל נברא בבריאה יש פסוק שבאמצעותו הוא משבח את הבורא, שירתו של הכלב היא: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ". מספיק שנותנים לכלב מעט חום, והוא משיב בנאמנות מוחלטת, בהכנעה ובאהבה שאינה תלויה בדבר.

כשעמדנו בשכונת נווה חיים, לצד ראש העיר ניר בן חיים והנהלת העירייה, ראינו כיצד מתוך השבר הגדול של השבעה באוקטובר צומחים חיבורים של נחמה, ערבות הדדית ואחדות.

המשפחות היקרות לימדו אותנו שיעור עמוק: הזיכרון הראוי ביותר לקדושים שנפלו על קדושת השם הוא להוסיף חיים, להרבות טוב, ולבנות מרחבים שבהם הקהילה נפגשת, שמחה ומתחזקת יחד.

זהו צו השעה וצו החיים שלנו – להמשיך את האור של נטע וליאור, להיות בעצמנו "כולנו לב", ולהרבות אהבה ואחדות בינינו- יחד שבטי ישראל .