"הבלדה על רחל ממן" מגבעת אולגה

"ואז גילינו את החצר האחורית, אני חושב שהיינו בגיל שש או שבע, שם מאחורי הבית הלכנו יחפים, חשים את החול הרך, בין שיחים צפופים מצאנו את היערות שלנו, שם בנינו מערות נסתרות, המלחמות היו לא אמיתיות, ואחר כך אספנו מיני חלזונות וצבים אומללים שהשתתפו במרוצי צבים דמיוניות, ושהרעב הציק, התגנבנו למאהל של החיילים ממש ממול סחבנו שימורים כאלה שאף פעם לא אכלנו

בערב שהיה כבר מאוחר התגנבנו הביתה שאבא לא ירגיש, וזה הדבר הזה מוביל אותי וכמעט בטבעיות אל השכנה מלמעלה, "רחל ממן", ואני עוצם עיניי לרגע, רואה בעיניי רוחי אותנו הילדים: את דוד בן גילי ובן כיתתי, ואנחנו זורקים את התיקים מבית הספר, כמעט במיאוס, מתנפלים על כדור רגל סתמי שממתין לנו, והופכים את איזור "הסקפה" בואך הקיר ממול למגרש סטנגה מרהיב

ככה היינו משחקים עד אין סוף, רק גערות האימהות שלנו היו מובלים אותנו אל הבית, וזה באמת היה כל כך לא חשוב מי מהאימהות היו בבית בזמן נתון, אנחנו בטבעיות מרהיבה היינו נכנסים לאכול את ארוחת הצהרים ביחד, ובערב, ביימי החורף הקשים, הייתי מריח כבר מרחוק את ההכנות של רחל השכנה מלמעלה שהיא טורחת על הכנת ארוחת הערב למשפחתה

ואני ככה הייתי מתגנב אל הבית החם, מתיישב בין הילדים, ורחל הייתה אומרת לי באהבה כה גדולה, בוא רפי יא איבני", ואחר כך היא הייתה הולכת למטבח החמים שלה, ומן המטבח היית מריח את קומקום התה המהביל, את ריח הנענע והשיבה שהיא הייתה שמה בנדיבות של אמא מרוקאית נבונה

והיא רחל הייתה לוקחת פרוסות לחם ומניחה אותם על האש של הגז, וריח הלחם השרוף היה מדגדג את בלוטות הרעב שלנו, וככה שהלחם היה מקבל את הצבע השחור חום שלו, היא רחל היתה מוציאה אותם ממש בידיים חשופות, מתעלמת בנועזות מחום הפרוסה המפוייחת, ורחל השכנה הטובה שלי הייתה מוציאה מהמקרר מרגרינה "גולד – בנד", כן זה עם העטיפה הזהובה, ועל הפרוסה החמה היא הייתה מניחה ערמה נדיבה של מרגרינה שהייתה מתמוססת במהירות לתוך פרוסת הלחם הקלוי על הגז, ואנחנו הילדים היינו מכניסים את פרוסת העונג הזה לתוך הפה, מקנחים בכוס תה מתוק מתוק, ורק לרגע אחד בלבד היינו מלכי העולם

צריך להבין, רחל הייתה אם האימהות, זו האמא הזו שהייתה צריכה לכלכל משפחה שלמה במשכורת אחת די נמוכה, והיא רחל הייתה מתנהלת בשקט כמעט מעצבן, מתחזקת את הבית כולל בעל ומביאה את הילדים לחוף מבטחים.

רחל בעיניי היא האמא הזו שקוראים עליה בספרים, זו האמא שוויתרה על עצמה כפרסונל, זו האמא שידעה בזמן אמת לחסוך את המעט מפיה ממש, רק כדי שלילדים שלה יהיה עוד קצת, והיא הייתה אהובה, מלאה בטוב של נשים תנכיות אלמותיות, וככה לעיתים היא הייתה עוצרת אותי בדרכי החוצה, מדברת איתי על החיים, מספרת לי על החיים במרוקו, על הקשיים, ואני חושב שדרך הסיפורים האלה שלה היא רצתה להסביר לי שאני יכול לעבור כל מכשול

ואחר כך שהפכנו להיות אנשים מבוגרים מאוד, הלכנו לבקר את השכנה מלמעלה, הלכנו לבקר את רחל, והיא כבר קשישה, עטופה באהבת ילדיה שידעו לתת לה את האהבה שהייתה הכי מגיעה לה, והיא רחל הייתה מביטה בי ובאחיי ובוכה, ואנחנו היינו מחבקים אותה, ידענו שהיא רחל הטובה מתרגשת לראות את הילדים מלמטה, אלה שהיו לה כמעט לבניה היא, ושוב היא הייתה נותנת לנו כוס תה חם, ובלי כמעט בושה, שאלתי את רחל אהובתי, אפשר בבקשה לחם קלוי על הגז עם בלו – בנד זהב?

והיא מיד הייתה מזילה דמעה וכמעט צורחת, "בטח יא איבני בטח", ואחר כך היא הלכה, אומרים היודעים שלמקום טוב יותר, ואני רק רוצה לספר לכם, שברחוב מבצע עזרא מספר 13 חיה אישה מופלאה, צדקת הייתה, ואני כל כך אהבתי אותה, את רחל השכנה שלי מלמעלה! יהי זכרה ברוך"..

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"