התרגשות עצומה בטקס השקת הספר "בַּלוֹרוֹת" / רפי אוליאל

תראו יש דברים בחיים שהם סוג של ארוע מכונן, ואני לא מדבר על השקת הספר עצמו אלא דווקא משהו שהוא כמעט בשולי הדבר עצמו, ואני משוחח עם מנחם שפלר, הבן של "שרה שפלר"

שפלר, הקופאית המיתולוגית של קולנוע גל האלמותי, שרה אהובתי שהלכה לעולמה רק לפני פחות משנה נקברה בקיבוץ שדות ים", ואני שהייתה לי הזכות להספיד את הגברת הנהדרת הזו, מקשיב למנחם והוא מספר לי משהו שהופך לי את הבטן, וכך הוא מספר

"שרה אימי הוא אומר השאירה לי צוואה, ובצוואה שלה היא מבקשת רק דבר אחד, שעל המצבה יהיה רשום רק משפט אחד בלבד, "גדלה בגבעת אולגה", כך היא ביקשה וכך אכן כתוב"

ואני מרגיש איך אני כל כולי מצטמרר, דמעות של התרגשות מציפות אותי ללא שליטה עד שאני נאלץ לנתק את הפלפון כמעט בגסות, תחשבו על אישה אחת, זו שהגיעה מאירופה המפלצתית, והיא עוברת את מוראות השואה, מתיישבת בשכונה הקטנה, פוגשת אוכלוסייה שלעולם לא נחשפה אליה, והיא בקלות מעוררת השראה משתלבת כאילו כלום והופכת להיות אהובת השכונה

ואני הייתי מבקש מהאנשים הטובים של השכונה היפה שלנו לנסוע בזמנם החופשי לבית העלמין בקיבוץ שדות ים, שם תניחו אבן קטנה של אהבה, ואולי איזה פרק תהילים לעילוי נשמתה של שרה שפלר אהובתנו, ואולי הסיפור הזה הוא הכי מתאים להוביל אותי לערב המטורף שחווינו כולנו

טקס השקת הספר ביום ג' האחרון היה פסטיבל אהבה מרהיב לשכונה, מאות האנשים שהגיעו, ישבו באולם הטוב הזה של המתנ"ס, לא מתביישים להזיל דמעה או שניים, כאילו הדמעות האלה שייכות לכולם ומסמלות הכי את אהבתנו לגיבורים האלה שהובילו אותנו בימים של צנע וסגריר

ואני מודה, כל כך חששתי, פחדתי שלא יגיעו מספיק אנשים, פחדתי לשבת באולם הגדול הזה כמעט לבד, ממתין לאנשים שלא יגיעו, והם הגיעו, המונים, מחבקים ועוטפים אותי באהבה שכל כך הביכה אותי, כל כך עשתה אותי מאושר ונרגש, ואחר כך הם האנשים הטובים האלה התנפלו על הספרים, שהם מפרקים בערב אחד כמעט 150 ספרים.

ואני שכל כך לא האמנתי נותרתי חסר אונים, מבין שאת הספרים כולם השארתי בבית, באמת לא חשבתי שכך יאזלו הספרים, ואני כל כך מודה לכל אלה שטרחו והגיעו לחלוק כבוד, איזה אהבה הם העניקו לעברם, וכך או כך הימים חולפים ואני עומד נפעם מול הדברים האלה שחוויתי, מבין שנפל דבר, גבעת אולגה היא משפחה אחת גדולה!

• רפי אוליאל / "סיפורים מהגבעה" / "בַּלוֹרוֹת"

במקביל להשקת "בַּלוֹרוֹת" של רפי אוליאל ביקרו כדורגלני העבר של הפועל גבעת אולגה ( עמי קורקוס, משה עודד, ושמואל מנשה ) את מייסד המועדון ניסים קלדרון ואיחלו שנה טובה בריאות ואריכות ימים בע"ה.

בביקור העלו החברים זכרונות מימים עברו בהם הקבוצה הייתה ספינת הדגל שאיחדה ריגשה וקיבצה את כל תושבי גבעת אולגה יחדיו ובמקביל כאבו את חיסול הקבוצה ע"י הגורמים העירוניים – דבר שלא יסלח לעולם!

קורקוס אמר בהקשר לעניין: "הגורמים העירוניים לקחו החלטות הרסניות בשנים האחרונות כלפי שכונת גבעת אולגה במספר תחומים, וגם בכדורגל, מתוך כוונה ברורה וחד משמעית להתאחד תחת הפועל חדרה ולחסל את גבעת אולגה מבלי לגלות שום אמפטיה לתושבי השכונה. הם יושבים ומקבלים החלטות עבור ציבור שלם שלא מעוניין בהחלטות האלו ומה יצא להם מזה? רק מרמור וכאב שנמצא בקרב התושבים כבר שנים רבות וחוץ מזה שגם אין בזה שום החלטה מקצועית נכונה שקשורה בכדורגל.

בכל עיר נורמלית שיש בה 100,000 תושבים יש מקום למספר קבוצות. הרי כמה חניכים ממחלקת הנוער כבר יישחקו בקבוצה הבוגרת? ! אולי 2% , ולמה שלא תהיה עוד קבוצה עירונית מקומית שיוכלו לשחק בה?! ולמה שהם לא ישחקו כאן בבית והם צריכים ללכת לשחק בכל מיני קבוצות זרות לגמרי?! יש היגיון ? אין הגיון!

יש והייתה החלטה חד צדדית שמונעת מהרצון להרוס את אולגה לפני הכל. קודם כל להרוס את אולגה אח"כ לבנות את חדרה! בינתיים זה הצליח, ימים יגידו. אנחנו לא נסלח לעולם! לגורמים העירוניים ובמיוחד לעוד כמה בוגדים בני הדור הצעיר שיצאו מאיתנו ובגלל אינטרסים אישיים שלהם נתנו יד לכל הפשע הזה".