אסון אוקטובר 2023 הגיע גם אלינו – ליאור עטון הי"ד

ואני מביט למעלה לשמים, טיפות גשם קטנות יורדות על פניי כאילו גם מלמעלה החליטו להצטרף ולבכות אתנו כולנו בשואה הזו שבאה עלינו לכלותנו ביום השביעי לאוקטובר שבת קודש, ואחר כך בכיתי את עצמי עד כלות. מביט, לא מביט על התמונות ומרגיש איך הדם אוזל לי מהגוף, איך החזה שלי מאיים להתפוצץ, שואל שאלות ישראליות, ותשובות אין.

וככה זה מגיע אליך, הכאב, השמות, כאלה שאתה מכיר מסמטאות השכונה, ומישהו שאני לא מכיר מספר לי שילדתו של אפרים עטון, ליאור עטון" היא בין הנספים, ועכשיו זה מגיע אליך, זה הכאב הזה הופך להיות דבר יותר אישי.

אפרים עטון ורעייתו עושים מה שעושים זוג שלא מצלחים להביא ילדים באופן טיבעי, והם מאמצים שני ילדים, בן ובת, כל כך הרבה אהבה קיבלו שני הילדים, כל כך הרבה אושר הם הביאו לבית הקטן של משפחת עטון, וליאור הייתה היהלום שבכתר, אחת כזו שחיברה את המשפחה להיות מלאת שמחה, מאוחדת והכי מאושרת שאפשר, אבל לבורא עולם היו תוכניות אחרות, האם המסורה זו שליאור הייתה לה קרן שמש בחייה, היא האם חלתה ועוזבת את העולם, שהיא משאירה אחריה משפחה מרוסקת.

ליאור מבינה שהיא חייבת לקחת עליה את שיקום המשפחה הקטנה שנותרה והיא מפיחה חיים חדשים בחייהם של האב והבן הנותרים, ליאור מתחילה ללמוד עריכת דין, מבינה מהר מאוד שהמקצוע הזה זר לאופי האנרגטי שלה והיא עוזבת ומתחילה ללמוד אילוף כלבים טיפולי, נושא שמשלב אצלה את אהבת הכלבים עם טיפול באנשים, משהו שנוגע בה הכי הרבה.

בין לבין היא לומדת העצמה אישית, שם בקורס הזה מזהים את הפוטנציאל הגלום בילדה המיוחדת הזו והיא הופכת שם בקורס הזה למובילת דרך, זו הילדה הזו שגדלה "במכבי צעיר", שם קיבלה ערכים שעיצבו את חייה כאדם ערכי מהמדרגה הראשונה, שם במכבי, היא הופכת למדריכה נערצת, אחת כזו שעיצבה דורות של ילדים לראות את החיים דרך המשקפים הוורודות של הילדה המופלאה הזו ליאור.

והנה הגיע היום הנורא, ליאור לוקחת את הרכב של האב אפרים, נוסעת למקום של שמחה, מקום שייתן לה אפשרות להביע את אהבתה למוזיקה ולאהבת אדם, ורק חיות אדם שהגיעו קיפחו את חייה הצעירים! לקחו חיים שלמים מלאי שמחה ברוע צרוף, והיא מונחת שם בין קיבוץ רעים ועזה עד שבאו חיילי צהל והביאו אותה לקבר ישראל.

ליאור עטון הייתה כל כך מיוחדת, כזו אחת שכאילו ידעה שחייה ספורים, והיא לומדת, מבלה, מחוברת לאנשים שיזכרו אותה לעולמים כאילו אמרה לעצמה, אני חייבת להספיק לעשות הכי הרבה דברים לפני שאני הולכת לעולם אחר

ליאור בעיניי היא מלאך צחור כנפיים, כזה מלאך שבה לבקר בעולם רק לעשרים וארבע שנים ותפקידה היה להפיץ אור בעולם, לתת לזוג הורים כמה שנים של אושר, וככה הם ספונים בביתם, האב אפרים ובנו, מביטים לא מביטים במנחמים שלא מפסיקים להגיע, יודעים שעוצמת הכאב עדין לפניהם, מבינים שליאור הלכה ולא תשוב!

ואנחנו אלה שיכולים אולי אולי להגיע אל האנשים הטובים האלה גם אחרי השבעה, לבוא, לתת יד, לחבק, לומר כמה מילות אהבה, וכן, להדליק נר של אהבה לילדת פרחים מלאת אהבת עולם, יהי זכרה ברוך!

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"