הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה / הרב בן ציון נורדמן

טור זה לא אמור להיות אישי ודאי לא חושפני, אלא רעיוני, הגות על פרשת השבוע בניחוח אקטואלי. אך לעיתים הנסיבות מובילות אותי לשתף, ומהפידבקים החוזרים אני מבין שיש בכך תועלת.

אפתח שאני מוצא את עצמי בוכה בחודשים האחרונים כפי שלא בכיתי כל החיים!

בחרתי לעסוק בזה השבוע, לאור פרשת השבוע שעבר, בה יוסף הצדיק בוכה, וגם בפרשת השבוע הנוכחית – ויגש – אנו מוצאים את המשך והתגברות הבכי.

אינני מתיימר כלל וכלל "לאבחן" את אישי התנ"ך, רק ננסה להפיק מכך מסר אקטואלי בשבילנו.

אם אינני טועה, המספר הרב ביותר של הבכיות אנו מוצאים בתנ"ך אצל יוסף, למעלה משבע פעמים! החל מהמפגש עם אחיו והלאה. נקודה מעניינת היא שעד אותו שלב של המפגש אנו לא מוצאים שום בכי. לא כשהושלך אל הבור, ולא כשנמכר למצרים, גם לא כשהורד אל בור הכלא על לא עוול בכפו.

נקודה נוספת, אנו רואים שמאותו רגע שהתחיל יוסף לבכות, הבכי רק הולך וגובר. תחילה הבכי קצר, הוא נסוב מהם ובוכה קמעא, אחר כך הוא כבר נכנס החדרה לרחוץ את פניו, ולבסוף, כאשר הוא מתוודע אל אחיו הבכי גובר עד כדי שכל בית פרעה שומע אותו. הבכי מתגבר עם התקדמות והשלמת הסיפור, ובמקביל לכך הוא נעשה מוחשי יותר ונשמע גם החוצה.

עלתה בי מחשבה,  שיש כאן מסר לחיים. כשעסוקים בעיצומו של תהליך, בשלבים של התמודדות ,מלחמה ובנייה, אין זמן ומקום לבכי.  רק ברגעים בהם רואים – או מתחילים לראות – את התוצאות, כאשר הדרמה מקבלת תפנית, בשלבים שהעלילה כבר קורמת עור וגידים, אז יש מקום לבכי!

בתחושה שלי, הבכי מבטא את המקום של 'אין מקום להכיל', כשהמילים נעשות חיוורות לעומת המציאות המתרחשת לנגד עיניך, או אז נפרץ לו סכר הדמעות… לא הסברים, לא דרשות, זה מקומו של הבכי!

הדמעות, אין בהם חיתוך מילים, אין להם הגדרות מהוקצעות, להיפך – הם פורצות מהלב החוצה, ובוקעות את המחיצות. כשנגמרים המילים, מגיעות הדמעות

אני מוצא את עצמי בוכה, כשהמילים נעתקות מפי. כך כשידידי מתניה כחלון מבקש את עזרתי בהכנת הספד על חברו המפקד גיבור ישראל שנהרג בקרבות. או כשאני יושב אצל המרא דאתרא הישיש רבי שמעון ביטון עם  הסבא אלי ביבס שממתין עם כל עם ישראל לשמוע בשורות טובות ממשפחתו ירדן ושירי והילדים כפיר ואריאל שבשבי , התחושה שמה שנשאר זה רק לבכות ולקרוע שערי שמים, ועוד ועוד.

ומזווית נוספת של נקודות חוזקה זכות וחסד כשגב' גליה לבן מנהלת תחום נוער ברשות המקומית, חנוקה מדמעות, משתפת בסיפור על תלמיד שלנו בתיכון יש"י – מדעים ויהדות שמאז המלחמה הוא יוצא ערב ערב בהתנדבות לספר חיילים במחנות, בצניעות ובענווה, בלי שאף אחד יידע. הוא אפילו לא רצה שתספר לי על כך… אתה בוכה שוב

וכשאני מגיע לברך בתחרות של "אליפות ג'ודו" באנרבוקס ונפגש בסיטואציה מרגשת (המונצחת בתמונה שלפניכם) אבא מפתיע את בנו המשתתף בתחרות,  לאחר  שיצא להתרעננות של כמה שעות בודדות מהמילואים . אז שוב הדמעות יוצאות מעצמן .

ולהשלמת הרעיון , אנו מוצאים בדברי המדרש בפרשה תיאור של הגאולה העתידה, וגם שם: בכי! "כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא מתוך בכייה, כך אין הקב"ה גואל את ישראל אלא מתוך בכייה". כשתבוא הגאולה, כשנראה עין בעין את סופו של התהליך המופלא של גאולה שנוצרת מתוככי עומק הגלות, אז יבוא אותו בכי, מעל ומעבר למילים, לתיאורים ולדרשות. "הלוך ילך ובכה", "בוא יבוא ברנה"!

"הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ…קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם”.

אין ספק כי אם נבכה על אחדות ישראל בה תלוי הגאולה, נזכה להגיע אליה בקרוב בימינו, אמן.

• בשַׁבַּת פָּרָשַׁת וַיִּגַּשׁ
• הַדְלָקַת נֵרוֹת: 16:09 – צֵאת הַשַּׁבָּת 17:20
• שַׁבָּת שָׁלוֹם וְשַׁבָּת שְׁקֵטָה לְכָל עַם יִשְׂרָאֵל ✡️
• "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ביחד ננצח
• הָרַב בֶּן צִיּוֹן (בְּנִצִּי) נוֹרְדְּמַן