ימים של תום
אתם יודעים מה ? נמאס לי להתנצל על כך שאני כותב על השכונה שלנו, ומילה לאיש הזה שלא הפסיק להציק לי במפגש השכונתי במתנ"ס לפני חודש לערך: "לא הכל היה אידיאלי", "תכתוב שהיו לא מעט דברים מכוערים".
אז ככה אדון שאני אפילו לא מכיר, לא רוצה לכתוב על דברים לא טובים", יש מספיק אנשים מסביב שתמיד דאגו להסביר לנו כמה אנחנו לא בסדר", אבל תן לי לספר לך קצת על השכונה
בוא איתי ונעשה סיבוב בשכונת אלי כהן, שם כמעט בסוף הרחוב נכנס למשפחה אחת מוכרת, הם הביאו לעולם 12 ילדים (למה הביאו כל כך הרבה? זה לא עניינך, כך הם רצו) והם ההורים האלה עבדו כל אחד בשניים שלוש עבודות, כל הילדים הפכו להיות אבות ואימהות שהקימו משפחות מפוארות בעצמן
ואחר כך נלך ביחד אל המטווחים מאחורי אותה שכונה, שם מכרנו וופלים "חלקומים", וארטיקים לחיילים ועם מעט הכסף שצברנו היינו הולכים לקולנוע "גל", קונים אצל עובדיה את עוגת המשקפיים הצרובה והקריסיפית, זו היכולה להתחלק לשניים (כמו ארטיק תאומים), מן פורמט כזה מדויק שהבין את צורכי השעה
ומשם נלך ביחד אל מרכז השכונה, נעשה סיבוב ליד חנות הפיצוחים של "חיים גרעינים", זה שבימים של עצב ומחסור היה נותן לי להיכנס למחסן המופלא מאחור, ואני הייתי נכנס אל המחסן מלא שקים עמוסי פיצוחים, תופס שינה על השקים החמים מהתנור הלוהט ליד
וכך חיים היה נותן לי לעיתים חצי לירה לקנות פלאפל אצל מנחם התימני, ומנחם היה מוציא פיתת לחם כזו עגולה וזהובה, חותך משולש אחד גדול, מורח בעדינות מפתיעה קצת חריף תמני אדום או ירוק שהוא עשה בעצמו, ואחר כך היה מוציא את כדורי הפלאפל החמים מהשמן הרותח, מפזר אותם על כל הפיתה הטובה, מעל היה שם את הסלט הקצוץ קצוץ שהיה רק שלו וכך אני הייתי לוקח את פיסת גן העדן הזו, מכניס את מלוא הפה לתוך הפיתה הטריה טריה הזו, וכדורי הפלאפל מעורבבים עם החריף חריף הזה היו מתפצפצים לי בתוך הפה
לאחר מכן הייתי מקנח את העונג הזה עם גזוז צהוב מתוק מתוק שהפך אותי למלך העולם לפחות לרגע אחד בלבד, משם נלך ביחד אל המכולת של יצחק הפרסי, נכנס אל עולם אחר שאתה כבר שכחת, נריח ביחד את הדגים הכבושים מעורבבים עם חמוצים ששוכבים בתוך קופסאות פח גדולות, והוא יצחק הפרסי יכין לנו לחמנייה טרייה עם נקניק שהוא חותך עם סכין, יוסיף לזה חריף חמוץ בטעם שמזמן לא מוכר, ייתן לנו ביד מלפפון חמוץ שהוציא ביד מתוך הקופסא וביחד נתענג על ימים שכבר אינם!
ואם רק תרצה אקח אותך לקיוסק של מנדל או של בבלה, ניקח איתנו כמה גרושים ונקנה סוכריות אדומות מחוספסות שהם היו מוציאים מתוך צנצנת כזו גדולה, את הסוכריות הם יעטפו בנייר של עיתון שהם לא קראו ורק לפעמים אני מבקש לקנות את אותן סוכריות שנעלמו מהעולם ואין בנמצ
משם נלך ביחד אל חוף הים שלנו, ( ברור שהיה שלנו) נעשה סיבוב ביחד בחוף זבולון ונחתוך ביחד לחוף הדייגים, נראה איך הדייגים מכינים את הרשתות לדיג הלילה המפרך, והם הדייגים היפים יתנו לנו לשתות קפה שחור מתוק מתוק, יחייכו אלינו חיוך מלא אהבת אדם
ונשב ביחד על הסלעים מלאי האצות ונביט אל הים האין סופי שנרקום חלומות של ילדות, וכן גם נעשה סיבוב נוסף בחוף החמישים ובים הסיני! נראה חופים ונופים שהסתרנו מכל העולם מסביב, ידענו שאין עוד מקום יפה כזה בכל העולם כולו! ולכל אלה שמסתירים את היותם יוצאי שכונת גבעת אולגה!
להם אני אומר, שאו את שם השכונה בגאווה! אדם המוותר על השורשים שלו הופך להיות כמו בובה על חוט! תלוי באוויר בלי שום משהו שיחזיק אותו יציב בעולם הלא פשוט הזה, תרימו את הראש! ספרו לילדים ולנכדים שלכם על אלה האנשים שוויתרו על עצמם רק כדי שאתם תוכלו היום לגור בבית מפואר ולנסוע על רכב מפונפן!
תסבירו לילדים שלכם (שכנראה לא יקשיבו) על הגיבורים האלה שהגיעו מארצות רחוקות חסרי כל והצליחו בדרך נס להקים משפחות ועל הדרך מדינה נהדרת! הם אותם גיבורי על זכאים שיזכירו אותם! זכאים להיות דוגמא ומופת להקרבה ולאהבה של חיים שלמים!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"