"כיפור של פעם – בין תפילה לתום"
אם באמת רצית לחוות את יום כיפור כהלכתו היית צריך להיוולד בשכונה. אני באמת לא חושב שהיה לנו כיפור כל כך מקודש כמו שאנחנו הילדים חווינו אותו בילדותנו
כבר ימים לפני השכונה הייתה נמצאת במן תזזית, האימהות שלנו הייתה ממוקדות מטרה, עסוקות בתפריט הסעודה המפסקת, מן אירוע כזה שהיה משולב בערכים תזונתיים שיעזרו לכל הצמים לעבור את ימי הכיפור ללא קשיים מיוחדים
הטלית הצחורה היתה מקבלת שדרוג מסוים ביום הקדוש הזה והופכת להיות צחורה מתמיד, בתי הכנסת התמרקו לקראת החג הקדוש, כיסאות וסיפרי תפילה נוספים הובאו לבתי התפילה מחכים להמוני התושבים שצבאו על פתחי בתי הכנסת
אבל הדבר הכי חזק שתמיד תפס לי את העין היה השקט הזה ממש לפני פתיחת היום הנורא, זה לא היה שקט של סתם, היה בשקט הזה סוג של ייראה והמתנה לקראת גזרת גורל המתנה שהתערבבה עם אהבת התושבים לבורא עולם, מן תום אמונה חפה מכל ניואנסים אחרים שמוכרים לנו היום כפוליטיים ואחרים
ואני הייתי מביט בתושבים העושים דרכם אל בתי הכנסת, והם היו מכוסים כולם בטלית צחורה על רגליהם כפכפים לאות אבל, ופניהם מביעים רצינות והכרה ביום הזה שאמור לקבוע את גורלם לשנה הקרובה
ונשים מכוסות במיטב המטפחות הרקומות בזהב וכסף עוטות את המטפחות האלה על ראשן היפה וביד אחת אוחזות בחבוש דקור בציפורן רייחנית האמורה להקל במעט את מכאובי הרעב, ואני הייתי מגיע לבית הכנסת במיטב מחלצותיי, יושב ליד אבי
מקשיב לפיוטים האלה שגרמו לי בלי שהתכוונתי להזיל דמעה מבוישת, את אבא איטח ואבא של שמואל צבע שהיו מפרקים את ליבי המרוגש ממילא בתוך בית הכנסת המופלא של יוצאי העיר ספרו שבמרוקו!
ואחרי התפילה הקדושה היינו זורמים כולם אל כביש החוף זה הנקרא היום כביש שתיים, ממתינים למכונית האומללה הזו שתחלוף על פנינו רק כדי שנזרוק עליה אבנית במן התחסדות מזויפת של קדושים פרחחים, ואני כל כך מתבייש במעשים האלה של פעם, ( עד עכשיו לא ברור לי מאיפה הגיע ההרגל המביש הזה)
אבל המשימה האמיתית שלנו היה לדעת באמת מי מאיתנו צם באמת ולא מגניב לפיו איזה קציצה מהמקרר בלי שיראו, הבדיקה האולטימטיבית היתה הוצאת הלשון וככל שהלשון הייתה לבנה יותר כך הייתה לך הוכחה שאכן אתה נמצא בין הצמים, מן דבר כזה שהפך אותך רק לרגע להיות בין אלה הנחשבים באמת
ואנחנו כולנו היינו סופרים את השעות והדקות עד תום הצום, ואחר כך הגיע תקיעת השופר שהייתה משכיחה מכולנו את הרעב המכרסם וליבנו כולנו היה רוטט ומרוגש מהמנגינה המיוחדת של השופר הקדוש, זה שסימל את תום יום הכיפורים וזמן בניית הסוכה
יום הכיפורים בשכונה היה יום של חשבון נפש אמיתי, משהו שאנשים התייחסו אליו בחרדת קודש אמיתית, מתעקשים לקבל את סליחת החבר או השכן מתוך הבנה שפגיעה באדם תחייב לקבל את סליחתו שלו
הקדוש ברוך הוא אינו רשאי לקבל את הסליחה שבין אדם לחברו, אני זוכר שהדבר הזה הדהים אותי תמיד, הלכה כזו שהבהירה לי את עוצמה של התורה הקדושה והרגישות המיוחדת שבא התייחסו לפגיעה והלבנת פני חבריך, ואני כל כך מתגעגע לימי התום האלה ימים של חסד ואהבת האדם באשר הוא!
- צום קל וחג שמח לכולם
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"