מוטי עטיה השוער האגדי שגונן על שער גבעת אולגה, מגונן היום על חוסי בית האבות בשליחות הרואית

לא יודע אולי אלה הימים האלה שמביאים אותי לחפש, דמויות מופת שעשו לנו, חיים של תום נעורים, וככה אני עושה טיול חורפי של בוקר סגרירי במיוחד, מגרש הפועל אולגה מימני עומד מושפל בקלונו, נסתר מבעד לערמות האשפה החונקים את תפארתו

אני הולך בשבילים האלה שאני מכיר מפעם, פטריות משונות צצות מבין החול הרך שנותר, שלוליות מים ענקיות צצות בכל פינה שוקעת, שלושה בולבולים שובבים במיוחד מתעלמים באומץ מהקור הנורא ומשתככים בשלולית יפייפייה כעושים מקלחת של בוקר.

אני עוצם עיניי לרגע קט, רואה בעיניי רוחי את המוני התושבים עושים דרכם אל המגרש הטוב שלנו רובם זה עתה סיימו את תפילת השבת, וכבר מרחוק היית יכול לשמוע את שאגות האוהדים.. "אריה! אריה! אריה!" .. זה היה הכינוי שנתנו אוהדי השכונה לשוער המיתולוגי שלנו הוא, מוטי עטיה

תראו, ברור שכבר כתבתי על מוטי ( איך אפשר שלא) מוטי היה שוער בקנה מידה אירופאי, כולם ידעו שמוטי פשוט הקריב את היכולות המטורפות שלו על מזבח אהבתו לשכונת נעוריו ולאף אחד לא היה צל של ספק שמוטי יכול היה לשחק בקלות בכל קבוצה בליגת העל.

היה במוטי יכולות שהן מעבר לכוח הטבע, הביצועים של מוטי הותירו אוהדים חסרי אויר מסרבים להבין את התופעה הבלתי רגילה הזו, האוהדים כל כך אהבו את מוטי עטיה צניעותו

הנגישות של מוטי לכל אוהד, לכל ילד נרגש הייתה שם דבר, אוהדי השכונה תמיד ידעו לזהות זיוף ומוטי היה בעיניהם הדבר הכי אמיתי שאפשר, מספיק היה לשמוע את דינו סלמה האוהד המיתולוגי מוביל היציע, נותן את האות והמגרש היה מתפוצץ בשאגות, "אריה אריה אריה"

אבל ההחלטה שלי לכתוב שוב על מוטי הגיעה ממקום אחר לגמרי, אני רוצה לספר לכם על מוטי האדם! על זה האיש שהוציא מתוכו יכולות אנושיות כל כך אחרות, מסתבר שייש קורולאציה ברורה בין גדולתו של מוטי בין הקורות לבין ההתנהלות שלו כאיש ענק

וכך אתה יכול לראות את מוטי כשהוא מסתובב בין בתי האבות בעיר, לוקח איתו את אחד החוסים במוסדות השונים לטיול ערב מן מעשה חסד נהדר כזה שנותן לאנשים הספונים בתוך החדרים האפלים איזה קרן אור באפלת חייהם העצובים

ואני מבין שמוטי מקבל החלטה אנושים כל כך בלתי מובנת מאליה, מוטי מחליט להקדיש את מירב זמנו ומירצו לטיפול בחלשים, האנרגיה הזו שזוהרת ממוטי מאירה את חייהם של כל כך רבים שבפרוש נשכחו על ידי משפחתם וחבריהם. היד הזו שמוטי מושיט לאותם מוכי גורל מביא להם זיק של תקוה לחיים אחרים, ואתה ככה מנסה להבין מה מניע את האיש הנהדר הזה?

התשובה היא כל כך בנלית ופשוטה, תום נעורים, וחינוך לערכים שאותם ספג בבית אבא!

ואני כל כך גאה לחשוב שמוטי האהוב הוא גם קצת חבר שלי, מן חבר כזה שמקשט את חיי בטוב מוחלט, ואני חושב לעצמי שאולי אולי הפוסט הזה יביא גם אנשים נוספים לקום לעשות מעשה, לצאת מהכורסא הנוחה בבית, להגיע אל אלה שאולי הכי זקוקים ליד חמה, להגיע אל אותם אלה שהפכו שלא ברצונם להכי שקופים, לעשות מעשה אלוהי כך כך אנושי.

מוטי עטיה היה שוער חד פעמי והפך להיות אדם ענק וכל כך ייחודי, כה לחי!

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"