הספר שלי – סיפור על אולגאי עם מספריים
אני לא כל כך בטוח, אבל אני חושב שהייתי בכיתה ד' או ה', והיא, המורה הזועמת ההיא, מביטה בי ישר לתוך העיניים: "ממך לא יצא כלום, פרחח. אתה תהיה כלום".
אני רק זוכר שלא כל כך הבנתי את המשפט הסתום הזה. מה זאת אומרת, לא יצא ממני כלום? והמשפט הזה לא יצא לי מהראש שנים רבות אחרי. איזה מורה אומרת משפט כזה מרושע לילד קטן?
ואני דווקא חושב שהמשפט הנורא ההוא היה עבורי מן לפיד שלאורו הלכתי. (אגב, לימים אותה מורה נוראה עבדה אצלי כמורה מחנכת בבית הספר הפנימייתי "עירון חדרה", שאותו ניהלתי). לעולם לא הזכרתי לה את אותו משפט. משהו שנראה לי מיותר.
יש משהו כל כך מרגש בלהיות מורה או מחנך. חבל, חבל שמורים כאלה ואחרים לא מבינים איזו עוצמה ניתנה להם בידיים. אולי בגלל שהמספרה שלו קרובה לבית הספר עירון, ואולי סתם בגלל שאני אוהב אותו מאוד, הייתי רוצה לספר לכם על הספר המופלא שלי.
הכול בעצם התחיל כשהספר המיתולוגי שלי הלך לעולמו (טפירו אהובי), ואני כמעט מרגיש סוג של יתמות מסוימת. מין תחושה אגואיסטית כזו שקצת התביישתי בה. "מי עכשיו יספר אותי? הרי אצל טפירו אני מסתפר מאז שאני ילד קטן!" טוב, אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים הגעתי ל"מוטי וקנין". מספרה די נידחת בקצה רחוב הנשיא, מול קולנוע חוף של פעם.
יש משהו בתחושות שיש לאדם שנותן לו ביטחון בדברים הקטנים האלה שהוא חי איתם. רק כשנכנסתי למספרה הקסומה ההיא הבנתי שמצאתי את המקום הנכון. אולי זה החיוך הקטן הזה שבו קיבל אותי מוטי, ואולי זה בעצם הבושם הזה שאני מכיר מפעם. בקבוק בושם עם ריח של ילדות, מלא אהבת אדם.
תהרגו אותי אם אני מבין משהו, אבל יכול להיות שכל הספרים הטובים שאני הכרתי הם בעצם פסיכולוגים שעברו הסבה לספרים? שאם לא כך, אז תסבירו לי איך מוטי יכול להיות כל כך מלא קשב ואמפתיה. רק חסרה ספה שאני שוכב עליה ליד.
כן, אני מודה, אני אוהב להסתפר אצל מוטי. אבל הכי אני אוהב להסתכל איך מוטי מטפל במספריים שלו, כאילו המספריים הם חלק אינטגרלי מגופו שלו. והם, המספריים, משוטטים בין שערות ראשי הנותרות, מרפרפים בכישרון מולד.
לפעמים אני ככה סתם מקדים את התספורת שלי רק בכדי לשבת ולקטר אצל הפסיכולוג בעל המספריים שלי. מוטי וקנין. ילד אולגאי שגדל באולגה ד', מחפש את דרכו בחיים. בדרך לא דרך הוא הופך לספר במספרת טפירו בחדרה. מתגייס ונשלח לסיני. שם קולטים שהגיע ספר מחונן, והוא הופך להיות הספר של הדרום.
מכאן הוא, מוטי, מוצא את מסלול חייו, עד שהחליט לצאת לדרך חדשה ולהיות עצמאי. מוטי וקנין הוא הספר הזה שעליו כותבים ספרים. איש מלא קסם אישי, שמצליח לעשות מהמספרה הקטנה שלו מקום שהוא מעבר לעבודת הספרות הבנאלית.
טוב, תגידו לי אתם: באיזו מספרה אתה יכול לקבל באותו מחיר גם תספורת, גם מנגו מהגינה של מוטי וגם מכונת תספורת ישנה, ישנה וכל כך נהדרת? אני בכלל חושב על הדברים הקטנים האלה שהופכים את החיים שלנו להיות קסומים. מוטי וקנין הוא האיש הזה שעושה את עבודתו ונותן כבוד למקצוע שאותו היקום בחר עבורו.
הרי אם תחשבו ברצינות על העבודה של מוטי, תבינו שאתה, כאדם, בעצם נותן לספר שלך לעצב את החיים שלך. הרי כבר אמרו לפניי שהמראה הראשוני שלך הוא תעודת הזהות שאיתה אתה הולך לחיים אחרי. אני כל כך מאושר שבחרתי נכון, לפחות בדבר הקטן הזה לכאורה. יש נחמה נפלאה בידיעה שיש לי חבר ספר בקצה העיר המשמימה שלי!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"
