"מירו שלנו – מהעוני אל העושר, בלי לשכוח את תושבי השכונה"

סיפורו יוצא הדופן של "מירו" – ילד מהשכונה, שגדל בעוני מחפיר, עבד בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס את משפחתו, והפך לדמות מובילה בעסקים ובנתינה לקהילה. מסע מעורר השראה על נחישות, צמיחה, זיכרון ואהבה לשורשים.

סוף שנות השבעים כמדומני, רכב אמריקאי מפואר במיוחד – לא משהו שרגילים לראות בשכונה גולש לאיטו ברחובות הצרים של השכונה המנומנמת שלנו, ועוצר ליד המכולת הראשונה שנקרת בדרכו ומן הרכב יוצא אדם נשוא פנים בידו תיק עור יקר למראה, ומעט הקונים שעמדו בתור לקניית מצרכים נחוצים זזים הצידה כאילו הדבר היה מובן

בשקט ובהחלטיות הוא מבקש מהחנווני את מחברת החובות של החנות – החנווני שואל בחשש מסוים האם הוא האורח הלא שיגרתי הגיע שליח מטעם 'מס הכנסה', לא לא הוא אומר בחיוך מסוים

מחברת החובות הענקית מונחת על הדלפק האורח המוזר מדפדף במחברת העבה ואמר: "כמה כסף מכילה מחברת החובות הזו אתה מעריך?" החנווני ממלמל משהו לא ברור, האורח זורק מספר והחנוני מאשר.

אני לא זוכר את מירו סתם משתובב – בהפסקות מן ילד גבר כזה שהיה עובר בין הכיתות ובודק מה שלומם של האחים הקטנים שלו, ילדים אחרים שהציקו לו ולאחיו הקטנים "זכו" לביקור של אגרופיו הבלתי מתפשרים!

רק דבר אחד היה יכול להביך את מירו ולהביא אותו להתכווץ במקומו, מראה הוריו המבקרים בבית הספר, הבגדים הבלויים, השפה הצעקנית והבוטה גרמה למירו להוביל את הוריו במהירות מחוץ לכותלי בית הספר רק כדי למנוע מבוכה נוספת

האורח במיידית מוציא מתיק העור שמונח על הדלפק הישן, פנקס צ'קים מהודר המעוטר באותיות זהב, עט זהב נשלפת והאורח כותב את הסכום הנדרש ומגיש את הצ'ק לחנווני ההמום

כך בדיוק עבר מלאך השכונה בין מכולת למכולת מבקש את מחברת החובות ומשלם את החובות שנערמו על ידי התושבים ומותיר אחריו בעלי חוב אסירי תודה

שאלתי פעם את "יצחק הפרסי", בעל המכולת במפורסמת במרכז השכונה, על האירוע הזה והאם היה זה לא יותר מאגדה אורבנית אולגאית מלאה בדמיון מזרחי מצוי? "יצחק הפרסי", חייך חיוך מסתורי משהו והנהן באישור שאכן האיש והאירוע אכן התקיים

הסיפור הקסום הזה מוביל אותי כמעט בטבעיות אל " מירו " (שם בדוי), מירו באמת היה ילד עני, לומר משפט כזה בשכונה שכולם בלי יוצא מהכלל גירדו את קו העוני מסביר את המצוקה החריגה שהייתה נתונה המשפחה של מירו

בארוחת 10:00 בכיתה, דאגנו אנחנו הילדים להביא עוד פרי או כריך נוסף רק כדי שמירו לא יישאר רעב, הבגדים של מירו תמיד היו או גדולים או קטנים ממידתו, אבל כל הדברים האלה לא הצליחו להסתיר את היותו התלמיד הכי מבריק בבית הספר כולו, ומה שתפס את העין היה הרצינות שמירו התייחס לחיים

אני לא זוכר את מירו סתם משתובב – בהפסקות מן ילד גבר כזה שהיה עובר בין הכיתות ובודק מה שלומם של האחים הקטנים שלו, ילדים אחרים שהציקו לו ולאחיו הקטנים "זכו" לביקור של אגרופיו הבלתי מתפשרים!

רק דבר אחד היה יכול להביך את מירו ולהביא אותו להתכווץ במקומו, מראה הוריו המבקרים בבית הספר, הבגדים הבלויים, השפה הצעקנית והבוטה גרמה למירו להוביל את הוריו במהירות מחוץ לכותלי בית הספר רק כדי למנוע מבוכה נוספת

מירו הקטן עבד בכל עבודה שרק היה אפשר, כשאנחנו הילדים שיחקנו כדורגל או יצאנו לטיולים בתנועה מירו עבד, ילד קטן שדאג להביא את המעט שקיבל להוריו, בקיץ מירו מכר סברס, ארטיקים בים, בערבים היה מנקה את חצרות של בתים עבור עוד כמה לירות חשובות

השנים חלפו ומירו החל את דרכו העסקית, מן נער צנום שסימן מטרה להיות איש אמיד, את לימודיו הגבוהים עשה דרך הצבא, מיד אחרי שחרורו החל להקים חברות ולנהל פרויקטים מטורפים, בלי שום ריגשי נחיתות מאנשי העסקים שהביטו על הילד החוצפן הזה שחדר לתחומם כאילו היה שם תמיד ובגיל 30 ומשהו… נחשב מירו כבר כאחד האנשים הכי אמידים בעיר כולה

מירו לא שכח את עברו, מקים מפעל הזנה ענק לבתי הספר באזור כולו, אבל גאוותו הגדולה היא קרן המלגות שהקים בשכונה שדואגת לתת סיכוי אמיתי לילדים האלה שרוצים להגיע הכי רחוק שאפשר – מירו היה הילד הכי עני בשכונה והפך לאיש הכי עשיר בעיר!

לפני חודשים לא רבים ראיתי את מירו, הוא קרא לי לשבת לצידו, "אני קורא את הסיפורים שלך רפי" הוא אמר בלחש, "אני עדיין זוכר את הכריכים של אמא שלך, זה שהיית מביא לי לכיתה".

שאלתי את מירו על האובססיה הזו שלו להיות איש עשיר, והוא מביט בי בסקרנות לא מוסתרת, "אני לא הייתי אובססיבי, אני רק רציתי לדעת שהאחים הקטנים שלי לא יהפכו למשפחה מצוקה נוספת, אתה חייב להבין שכל המצוקה הזו נתנה לי את הכח לעשות את הדברים האלה שהובילו אותי להיות מה שאני"

וכך ישבנו יחד שני בוגרי אולגה בידינו בקבוק בירה קרה, מספרים סיפורים על אהבה ומצוקה מזילים דמעה מיותרת ומתביישים בסתר, ורק ילד קטן שעבר ממש ביננו, חייך חיוך מקסים מקסים נתן לנו לפרוץ בצחוק משחרר וכל כך אולגאי !

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"