ויטו – השם שגדל איתנו בין הגלים, הסנוקר והבמה"

דמות אחת, לב אחד גדול וחיים שלמים של חלומות, נחישות ואור – ויטו, האיש שהפך לשם דבר בשכונה, במים, ועל הבמה

משהו באוויר משתנה לקראת חגי תשרי, מן תחושה כל כך נהדרת שמכילה בתוכה קדושה ואווירה משפחתית מיוחדת. אנחנו, בשכונה, כל כך אהבנו את החגים היפים הקרבים. אולי אלה כל המאכלים המיוחדים, או אולי הנעליים והבגדים החדשים שהיה סיכוי שתקבל – אבל הכי אני אוהב את האנשים שעליהם גדלתי.

כל כך חסרי פוזות מיותרות, מכירים את עצמם ואת הסובב אותם, חיים בפשטות ובשמחה – בדיוק כמו שצריך. וכל הפתיח הזה מוביל אותי אל אחד האנשים האהובים ביותר בשכונה: ויטו – או בשמו הרשמי ויקטור גואטה,אבל בשבילנו, פשוט ויטו

ההתחלה לא הייתה פשוטה. שנת 1957 – ויטו מגיח לעולם, בן הזקונים במשפחה של חמישה ילדים. אמו האהובה לא שורדת את הלידה – אירוע טראגי ומכונן שילווה את ויטו הצעיר לכל אורך חייו.

הילדות שלו נעה בין סמטאות השכונה לבין ניסיונות למצוא מקום בטוח בעולם. בכיתה ח' מחליט אביו לשלוח אותו אל קיבוץ שמיר בצפון, בתקווה ששם יקבל חינוך טוב יותר. אך הקיבוץ "הנאור" מחליט שוויטו ילמד מסגרות בקריית שמונה – החלטה טיפוסית לאותם ימים, כאילו זה מה שמגיע לילד משכונת עולים.

אבל לוויטו זה הספיק – הוא חוזר לשכונה. לא מוותר. לא מתרסק. להפך – מתחיל לכתוב את סיפורו האישי. הוא מתגייס לצה"ל ומשרת בחיל השריון ועם שחרורו מבין שחלומותיו נמצאים במקום אחר – לא במסגרות, אלא בים.

הים של ילדותו – חוף החמישים, הצלילות במים, הסלעים והאופק הפתוח. שם, בין האצות לגלים, הוא מוצא שלווה – וגם תשובה. ויטו מחליט לוותר על מסלולים שציירו לו אחרים, ולהפוך את האהבה למקצוע. הוא בוחר להיות מציל.

שם, על המגדל מול הים, מצא את מקומו האמיתי – שילוב של פרנסה, שליחות ואהבת אמת. ובין לבין, כמו כולנו, מחפש את עצמו – קצת במועדוני הסנוקר של בלם, סעיד ונורי, קצת בשיטוטים במרכז השוקק של פעם משהו באולם הסנוקר הפך את ויטו לאגדה אולגאית נהדרת.

כל מי שמכיר את אולם הסנוקר בשכונה, זוכר את הבעיה הקבועה – שחקן שמגיע לקצה השולחן לא יכול להכות כמו שצריך, כי המקל הארוך פשוט נתקע בקיר הצמוד. הפתרון שנמצא היה שימוש במקל קצר יותר, שאִפשר שליטה טובה יותר במצבים כאלה.

איך בדיוק זה התחיל – אף אחד לא יודע, אבל איכשהו המקל הקצר הזה קיבל את השם "ויטו". אולי זה בגלל קומתו הנמוכה, אולי פשוט כי הוא השתמש בו הכי הרבה.

בהתחלה, כל מי שהעז לקרוא למקל הזה בשם "ויטו", זכה למבט זועם, לפעמים אפילו לסטירה מהויטו האמיתי שנעלב. אבל עם הזמן הוא הבין – יש רק בן אדם אחד בכל העולם שיש מקל סנוקר על שמו. והוא? הוא הפך את זה לבדיחה חביבה. הסיפור הזה הפך חלק מהפולקלור המקומי של השכונה.

אבל ויטו לא איבד את המיקוד. השאיפה שלו להיות מציל בערה בו. הוא נרשם לקורס מצילי בריכה – ובסיומו מצטרף לצוות המקומי, הודות לדוד ששי, שהיה זקוק נואשות למצילים. לאחר כשנה, ויטו מבין כי לא יקבל קביעות – וממשיך קדימה. הוא נרשם לקורס מצילי ים – ומשם הדרך נפתחת בפניו. ויטו מגשים את ייעודו – והופך למציל בחופים רבים ברחבי הארץ

האנשים שעבדו עם ויטו מספרים על מציל רציני ואחראי באופן קיצוני — אחד כזה שהבין את גודל האחריות המוטלת עליו ולא מעט אנשים שמסתובבים היום בעולם הזה, חייבים לו את חייהם.

אבל ויטו היה הרבה מעבר למציל. היה בו עוד רבדים שהוא ביקש לפתח. אהבתו למוזיקה ולמועדון נעוריו – הפועל גבעת אולגה – הביאה אותו לכתוב ולהלחין את המנון הקבוצה: "אש אש בגבעה". (ולא ידעתי עד לא מזמן שיגאל קבב היה זה שביצע את השיר!).

ויטו גם הצטרף לחוג הדרמה במתנ"ס המקומי, והפך – איך לא – לכוכב מקומי על הבמה. כל תפקיד, כל הופעה – היה משאיר אחריו שובל של חיוכים.

ותראו, רבותיי – ויטו, בעיניי, הוא לא רק אדם אהוב. הוא הדמות שמסמלת הכי טוב את הדור שלנו: ילד אולגאי, שנלחם נגד הסטיגמות וניפץ את התבניות שניסו להגדיר אותנו. היו כאלה שראו בנו רק "מסגרים", או "מכונאים", רק כי גדלנו בשכונה קטנה, חמושה בעולים חדשים.

אבל ויטו – האיש הטוב הזה – שבר את הגלגל. הוא הלך עם החלומות שלו עד הסוף. הוכיח שנפש האדם חזקה מכל תבנית, מכל תיוג, מכל קביעה מוקדמת. ואני, הקטן, הכי גאה לומר – שויטו הוא גם קצת חבר שלי.

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"