"מי שווה לנו מיליון- שמוליק סבג הגדול"

שמואל ( שמול'יק ) סבג ז"ל, היה כדורגלן מצוין, חלוץ אימתני וכובש שערים מחונן, שצמח בליגת השכונות בגבעת אולגה, אך התחיל את דרכו בכדורגל המקצועני דווקא במכבי חדרה בה פתח קריירה אדירה באזור הצפון שכללה הופעה במספר קבוצות בהן הפך לכוכב הבלתי מעורער וביניהם הופעה מצוינת של שלוש שנים גם בהפועל גבעת אולגה – שכונת ילדותו האהובה בה היה "מטריף" את האוהדים שהיו שואגים : "מי שווה לנו מיליון – שמוליק סבג הגדול".

שמואל ז"ל – גדל בשכונת גבעת אולגה ומגיל 9 התחיל את דרכו בכדורגל במכבי חדרה, וכמו רבים מחברי ילדותו גם הוא היה בין אלו שהיו צועדים ברגל מגבעת אולגה למגרש מכבי חדרה ובחזרה, כדי להתאמן תחת הדרכתם של יאיר מילמן – לו נתן אז, שמוליק קרדיט ענק על החינוך, ועיצוב תכונותיו ככדורגלן. יחד עם : אהרל'ה שרעבי ששניהם אימנו אותו בילדותו, וכבר במחלקת הנוער הלך והפך שמוליק מילד ביישן ושקט, לשחקן מצטיין ווינר ענק, שלימים ולאור הצטיינותו הופיע השעות הבוקר בקבוצת הנערים, ואחה"צ בקבוצת הנוער.

ב- 1967 עם פרוץ מלחמת ששת הימים וגיוסם של מרבית משחקני הקבוצה הבוגרת ובהיותו בגיל 16 בלבד קיבל שמוליק את הצ'אנס בקבוצה הבוגרת מהמאמן יוסל'ה גולדשטיין ושם החל הקריירה מפוארת עד 1976 במדי במכבי חדרה, וממנה עבר והופיע בהפועל נתניה (שנתיים), הפועל גבעת אולגה (שלוש שנים), ובמכבי עפולה (שלוש שנים) עד שב  1985 פרש ופתח בקריירת אימון מפוארת בקבוצות רבות וביניהן גם בהפועל גבעת אולגה, מכבי עפולה, ובמכבי אור עקיבא.

שמוליק ז"ל, אז, בעקבות מעברו למכבי עפולה הכיר בעיר הצפונית גם את רעייתו השניה לימים, ובעקבות האהבה הפך את העיר גם למקום מגוריו היה אב לחמישה ילדים מהממים וסב למספר נכדים והקים משפחה לתפארת ואז אמר: "אני מתגורר בעפולה – אך הלב בגבעת אולגה".

שמוליק היה איש של כדורגל מיום היוולדו ועד יום לכתו. שמוליק תמיד ציין שהוא היה חלק מהכדורגל ותמיד התגעגע לימים בהם הופיע כשחקן ובמיוחד, לתחושה העילאית של השמחה והאושר לאחר הבקעת שערים ! לאדרנלין שהכדורגל נתן לו, להתרגשות, וליכולת להתרגש ולרגש ולשמח אלפי אוהדים שתמיד תמכו בו והוא היה ה "מלך" והאליל הבלתי מעורער שלהם

שמול'יק שיחק בעיקר כחלוץ וכקשר, עם המספר 8 על גבו כי העריץ את גיורא שפיגל.

שמולי'יק ציין אז שהוא מאוד נהנה לשתף פעולה עם מספר שחקנים ששיחקו איתו במספר קבוצות והם: בני רובינשטיין, אמנון סוריק, משה גבאי ז"ל, גמאל מסרוואה ( "נחמיה" ), אלברט בבר מריג'אן, לילו סרוסי, יונה לבוצ'קין, שלמה לוי, עמי קורקוס, יעקב אזולאי ז"ל, , יוסי חממי, צביקה הגדיש, ועוד רבים וטובים.

לשמול'יק היו מספר זיכרונות והוא סיפר אז:

• במכבי חדרה ליגה א' 1970 "דרבי" מכריע מול הפועל

"לאחר עונה מתישה וקשה הגיע המשחק האחרון של הליגה. הפועל חדרה כבר העפילה לליגה הלאומית במקום הראשון ואנחנו ( מכבי..) במקום הלפני האחרון. הפועל לא היו צריכים נקודות אבל אנחנו היינו חייבים לנצח כדי להישאר ולא לרדת. צריך להבין, האווירה אז בחדרה הייתה מחשמלת בכל מה שקשור בכדורגל וביריבויות הספורטיביות ועוד מה "דרבי" הקודם היה כבר "חם" אפילו "רותח" – 6,000 צופים נדחסו במגרש מכבי. המשחק התחיל וכבר בדקה ה- 5 עמי קורקוס הבלם שלנו מקבל כרטיס אדום ואנו נשארים בעשרה שחקנים, אבל נלחמים כאריות ולמרות הנחיתות המספרית אנו כובשים שני שערים מרגליהם של שלמה בנאדו ומשה עג'מי. לקראת סוף המשחק הפועל עושים בליץ עלינו מצמצמים משער של משה סקלוט ואז המאמן הוריד אותי לשחק בלם, ועוד הספקתי להוציא כדור מקו השער עם הראש וניצחנו! אנחנו נשארנו והפועל עלו!"

• במדי מכבי חדרה מול –   קרית שמונה

"זה היה משחק צמרת בליגה א' על ההתמודדות לעלות לליגה הארצית שאמורה לקום לראשונה בהיסטוריה בעונה שלאחר מכן וזאת מול קרית שמונה, דקה 90 התוצאה 2:2, המאמן שימי בן יהונתן קרא לי, ואמר "שמוליק נגמר המשחק אין זמן, קח את הכדור ולך איתו עד לשער, מה שיהיה יהיה, זה היה מדהים, לקחתי את הכדור על הקו השמאלי והתחלתי לדהור, עברתי חמישה ! שחקנים ונכנסתי עם הכדור לתוך השער והשגנו ניצחון ענק שבסוף אותה עונה עלינו ליגה".

• במדי גבעת אולגה מול בית"ר נתניה

"דווקא במשחק שבו לא הייתי שותף אבל יכולתי פעם בהרבה זמן לשבת מהצד ולהסתכל על מה שקורה מסביב למגרש. יצאנו למשחק מול בית"ר נתניה וזה היה משחק צמרת. כבר בחדרי ההלבשה שמענו רעש אדיר, אבל לא יכולנו לראות כלום כי לא נתנו לנו אפילו להביט לאזור היציעים. כשיצאנו מהמנהרה של השחקנים באצטדיון "הקופסא" בנתניה, ראינו את הקהל שלנו וכמעט שלא עמדנו בהתרגשות הזו. קהל אדיר, לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. עידוד של אלפים. הייתי בהלם החבר'ה נתנו שם משחק אדיר וניצחנו 2:0 משערים של חבריי להתקפה – אלברט מריג'אן ויעקב ראובן. זה היה מדהים".

שאלנו אז איזה קבוצות הוא אהד בארץ? בעולם?"
"לא משהו ספציפי – תמיד הזדהיתי עם הקבוצה בה אני הייתי באותה תקופה נתונה"

כששאלנו אז מה דעתו על הכדורגל של אז ביחס להיום?
"בעבר הכדורגל היה בנשמה באנו בשביל לשחק, ליהנות, להתרגש, ולרגש את האוהדים שלנו. שיחקנו עבור המועדון, עבור העיר, עבור הסמל, וגם הכסף שהרווחנו היה יחסית כסף קטן לכישרון שהצגנו על המגרש. בימים אלו היחס הפוך לחלוטין. כמו כן ברור שאנחנו שיחקנו במתקנים לא ראויים, והיום הכל מדהים"

שמואל סבג ז"ל : היה כדורגלן אדיר וחבר יקר! אחר מהטובים ביותר שצמחו בגבעת אולגה. כבר בתור ילדים קטנים חווינו את יכולתו על המגרש. כדורגלן שתשוקתו למשחק הייתה מטורפת שתמיד הציג כדורגל נחוש מלהיב ורק להיזכר בריצה "המטורפת" לעבר גדרות היציע והטיפוס עליהן לאחר כל אחד מהשערים הרבים שהבקיע. ה"צמרמורת" חוזרת לגוף. שמולי'יק הרעיף אהבה ענקית לקהל האוהדים היה ווינר ענק עם לב גדול ונשמה גדולה, שתמיד שאף לנצח ונתן את כל כולו לחבריו השחקנים ועד לאחרון האוהדים, וכל ילד אז ביציעי גבעת אולגה שאג  – "מי שווה לנו מיליון – שמוליק סבג הגדול".

"אתה חסר לנו חבר – יהי זכרך ברוך!".

• חני ( חן ) קורקוס