"אחרי הערפל: סיפורה של טלי בדש, שנשארה בלב של כולנו"
רק אחרי שסיימתי להיחשף לסיפור חייה של טלי בדש – הפסקתי לנשום.
לקחתי את עצמי אל חוף החמישים, שם, בין הסלעים שאני מכיר מפעם, נשמתי נשימה ארוכה אחת. ריח מלח הים החזיר לי נשימה סדורה. שמש צהובה-אדומה שוקעת לאיטה אל תוך תהומות המים של האופק הנעלם. ורק אחר כך, חזרתי לטלי.
זו אולי הפעם הראשונה שאני לא בטוח אם אני ראוי לכתוב על ילדת פרחים חד-פעמית שגדלה בשכונה. טלי בדש נולדה וגדלה כאן, וכמעט מיד היה ברור – שיש פה עניין. ילדה שונה. אחרת. כזו שמעל ראשה היפה, מלא התלתלים, מסתתרת אישיות יוצאת דופן.
בגיל שבו ילדים עסוקים בעצמם בלבד – טלי חשבה על אחרים, על אלה שסביבה שזקוקים לעזרה. בסביבות גיל חמש-עשרה היא מכירה את ינק’לה, והשניים הופכים להיות הזוג המלכותי של השכונה הקטנה. חיבור קוסמי כזה, שעם הזמן יהפוך לחתונה, לאהבה, למשפחה. שם, בין סמטאות השכונה הצרות – הם מגלים את קסם האהבה החד-פעמית.
טלי, שהעשייה החברתית בערה בה כבר אז, החליטה להתנדב לשירות לאומי. שם היא לקחה על עצמה את הטיפול בילד עם צרכים מיוחדים – משימה שלא כל אחד מסוגל אליה, ובטח לא בגיל הזה. בסיום השירות, היא בוחרת ללמוד לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן, ומשם מגיעה לעבוד במתנ"ס השכונתי – כרכזת בנות שירות לאומי וחוגי ארץ ישרא
איציק ציונית, מנהל המתנ"ס, מבין מהר מאוד שיהלום נחת אצלו במתנ"ס. הוא לא מהסס וממהר להכתיר את טלי כסגנית מנהל המתנ"ס. המקום משנה פניו. טלי הופכת, לא במפתיע, ל*מנוע המרכזי* שסביבו מתרכזת כמעט כל פעילות המתנ"ס.
באישיותה המיוחדת, ביכולת הסוחפת שלה – טלי מכניסה תכנים חדשים, מלאי עניין ורגש. המתנ"ס כולו נדבק באנרגיה שלה, והעשייה שם הופכת חסרת תקדים.
אני אוהב לעשות שיעורי בית. שוחחתי עם כמה מהאנשים שעבדו עם טלי לאורך השנים. כמעט מכולם שמעתי את אותו משפט ברור: "טלי תחליף את ציונית בתום הקדנציה שלו". אבל המתנ"ס היה עבורה רק מקפצה לעשייה אמיתית. המסלול של טלי כוון – כמעט בטבעיות – לעבר ראשות העיר חדרה.
היו לה את כל התכונות שהופכות אדם למנהיג ציבור אמיתי: כריזמה שקטה, יושרה נדירה, אהבת אדם. הבייגלה הזה שזהר מעל ראשה, כמו הילה פנימית, הביא אנשים לקבל את מרותה באהבה, כאילו היה זה ברור ובלתי ניתן לערעור.
אבל למרבה הכאב – שם למעלה חשבו אחרת. טיול בר מצווה לירושלים הפך לטרגדיה איומה ובלתי נתפסת. האוטובוס שהוביל את המטיילים סוטה ממסלולו ומתהפך. טלי נפצעת אנושות ומובהלת לבית החולים. שכונה שלמה עוצרת את נשימתה. תפילות נערכות בבתי הכנסת השונים –
אבל כל אלה לא מצליחים לעצור את הזוועה – טלי, החד-פעמית, עוזבת אותנו לעולם אחר.
מאות מתושבי חדרה – ורבים במיוחד מהשכונה – גודשים את בית העלמין החדש בעיר. אנשים מביטים במחזה האבסורדי הזה שמתחולל מול עיניהם, ומסרבים לקבל את רוע הגזרה. ועכשיו, שחלפו עשרות שנים, אני יושב ומשוחח עם ינק'לה – האלמן הכי עצוב בעולם כולו וכך הוא מספר.
רפי – הוא אומר, וקולו נשבר: "טלי הייתה אדם שכולו טוב. אדם מושלם." מין אדם כזה, שאם הייתה רואה נמלה הולכת על המדרכה – הייתה חוצה את הכביש, רק מהחשש לפגוע בה.
זו הייתה חוויה לא קלה – להקשיב לינק'לה. לי נראה ששם, בבית העלמין החדש בעיר, ינק'לה השאיר את ליבו השותת. ינק'לה לא מוותר על ימי הזיכרון לאהבת נעוריו. גם ארבעת ילדיו מגיעים בכל שנה, כדי לכבד את טלי בנוכחותם. מין דבר מקסים כזה, שמבהיר – יותר מאלף מילים – את אהבתם העמוקה לאבא הפצוע שלהם.
ואחר כך, גם אני הלכתי לבית העלמין. שמתי אבן קטנה וצבעונית על השיש הקר והמנוכר. ואני כמעט יכול להישבע – שרק כשהתרחקתי, ראיתי מלאך קטן, צחור כנף, מרחף מעל הקבר הנורא. והוא – המלאך – חייך אליי חיוך אחד קטן, קטן. ואולי, אני באמת לא בטוח… אולי זו בכלל הייתה מלאך בדמותה של טלי היפה. יהי זכרה ברוך.
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"