ציפור גן עדן שנגעה בלב השכונה

הכי בעולם אני אוהב את בוקר יום שישי, וכך אני ממהר להתעורר מוקדם. יוצא החוצה אל הגינה הקטנה, בידי כוס קפה שחור מתוק, מתוק, נושם את הבוקר הנפלא הזה אל תוכי. מסביב מתעורר לו העולם אט-אט. ברקע גלי צה"ל מלווים את הבוקר שלי עם השירים האלה שגורמים לי להתרגש מהם כל פעם מחדש.

ואחר כך עשיתי סיבוב של בוקר בסמטאות השכונה האהובה שלי. ריחות של שבת בפתח מעלים בי אהבה של פעם. ואני באמת לא יודע למה דווקא בבוקר הטוב הזה נזכרתי בתמונה שקפצה לי בפייס אתמול בלילה. פנים יפות של בחורה צעירה שאני לא מכיר. לא יודע, אולי זה משהו בעיניים הטובות האלה שתפס לי את הלב.

ואולי זה הבעל הטוב שלה שאני כן מכיר היטב. מירב רובין. מן אישה נהדרת כזו שהפוסט הזה בכלל לא היה צריך להיכתב עליה. אמא לשלושה ילדים ורעיה למופת. ואני רציתי לדעת עליה יותר, להכיר את הנפש המיוחדת הזו שחלפה לה בעולמנו הקר ונעלמה ככה סתם.

ואני שוחחתי עם אורי ("דגלים") רובין, אחיו של הבעל המרוסק, יגאל, וכך אני נחשף אל האדם הנהדר שהייתה. אמא אבסולוטית ורעיה נאמנה עד כלות. בלבוסטה שהחזיקה את משפחתה האהובה והיפה בעבותות של אהבת אמת, מוותרת ביודעין על עצמה רק בכדי להיות עזר כנגדו.

יש משהו מכמיר לב בנשים הלביאות האלה שאני מכיר עוד מפעם. מין נשים כאלה שנולדו להיות אימהות ורעיות. זה לא שמישהו לימד אותן להיות לביאות. לא. זה משהו שנולדים איתו. הכול יכול היה להיות הכי בנאלי שבעולם. וככה, ביום לא בהיר בכלל, מתמוטטת מירב היפה. מירב מובהלת לבית החולים, ויום אחד אחרי היא מחזירה את נשמתה הנהדרת לבורא. מותירה מאחור בעל ושלושה ילדים חסרי נשימה, מסרבים לקבל את רוע הגזרה הבלתי אפשרית.

שמונה שנים חלפו מהיום הנורא ההוא, וכך מירב, האמא הטובה הזו, לא רואה איך הילדים הנפלאים שלה גדלים והופכים להיות כל כך היא. ואני מביט למעלה, לרקיע הכחול, מנסה להבין את השיקולים של בורא עולם. לא מצליח להבין מה היה כל כך דחוף לקחת את האמא היפה הזו. ואני נשבע לכם שחזרתי והבטתי שוב למעלה לשמיים. ראיתי את פניה של מירב מציצות אליי מתוך ענן אחד סורר, והיא חייכה אליי ונופפה לי לשלום, כאילו אמרה: "הכול טוב, רפי. רק בבקשה תנשק עבורי את הילדים שלי!"

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"

מירב רובין ז״ל הייתה אישה נדירה, מהנשים שפוגשים ומיד מבינים שיש בהן משהו מיוחד. זכיתי להכיר אותה באופן אישי, ומתוך ההיכרות שלי עם יגאל ועם המשפחה, ראיתי מקרוב איזו רעיה, אמא ואשת משפחה למופת הייתה.

היא הייתה אישה של בית, של אהבה גדולה, של נתינה ושל לב ענק, שהמשפחה הייתה כל עולמה. לכתה הפתאומית והבלתי נתפסת הותירה כאב שקשה מאוד לתאר במילים, ובעיקר חלל שאי אפשר באמת למלא. השנים חולפות, אבל יש אנשים שהזיכרון שלהם נשאר חי ונוכח בליבם של כל מי שזכו להכיר ולאהוב אותם. מירב הייתה אחת מהם. יהי זכרה ברוך.

• חני (חן קורקוס)