פנחס גואטה – 'מענטש' עם לב ענק

אחרי הכאב – זו השכונה שלנו שתמיד, תמיד מצליחה לרגש אותי מחדש. צריך להבין, השכונה הזו, גבעת אולגה, הייתה משהו ייחודי בסצנת העלייה בשנות החמישים. כאן, בשכונה הזו, התקבץ באופן פלאי פסיפס אנושי חד-פעמי.

זה לא שמישהו תכנן את ההגעה המופלאה הזו של האיכות המיוחדת של העולים. כן, ואלה היו עולים מרומניה, מפולין, ממרוקו ומטריפולי, מתימן ומטוניס. כל בליל האנשים האלה יצר משהו שהוא לא פחות מתופעה אנושית נהדרת. הריחות והאהבה הבלתי תלויה בדבר היו שזורים בליבות האנשים הפשוטים והנפלאים האלה, שוויתרו על עצמם רק שלנו יהיה טיפה יותר.

לא יודע, אולי זה בגלל האבא הטוב הזה שלו, זה שהיה מתקן לנו את האופניים ואף פעם לא רצה לקבל כסף. כמובן שאני מדבר על גואטה, האבא של פנחס גואטה האהוב באמת. אני כמעט מתבייש שעד היום לא מצאתי את הזמן לכתוב על האיש המיוחד הזה.

אני חושב שזה היה איפשהו בשנות התשעים המאוחרות. אהובי מינו ואני פותחים עיתון מקומי, "קו שבע" האלמותי. כן, העיתון היה הצלחה פנומנאלית, אבל הניהול, אוי הניהול, היה קטסטרופה. בצר לנו הלכנו לבקש עצה מפנחס. והוא עזב הכול, ישב איתנו שעות ונתן לנו עצות שהצילו אותנו מעצמנו. אני לא שוכח.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. פנחס גואטה, ילד אולגאי לא גדול פיזית, מתחיל לחפש את חייו. מי שרק מבין, לצאת מהשכונה שלנו ולהצליח זה לא בדיוק דבר פשוט.

ופנחס מוצא את עצמו חוצה את הקווים ועובר לעולם שהוא בוודאי לא הכיר מבית אבא. מהר מאוד מבין פנחס שהחיים האלה, במקומות הזרים לו, אינם מתאימים לו, והוא עושה את צעדיו בחזרה לעולם שהכיר טוב יותר.

פנחס הופך לאיש עסקים ממולח ולגיטימי. מין אחד כזה שיודע איך לעשות לביתו. מי שהכיר את פנחס היה מספר על אדם חד מחשבה, בעל יכולות חשיבה מקוריות, שהצליח במקומות שרבים אחרים נכשלו בהם. אני אהבתי את פנחס.

הייתה בפנחס ההתנהלות הזו שהפכה אותו להיות הג'נטלמן המושלם. הכבוד שהוא רכש לאנשים, ובמיוחד לאלה שהגורל לא היטיב איתם, היה לשם דבר. אני חושב שההגדרה הכי טובה לתאר את פנחס הגיעה דווקא משפת האידיש. הוא, פנחס, היה מענטש.

מן מילה כזו שהכי מתארת אדם שהיה אפוף בכבוד לסובבים אותו ולעצמו בפרט. כשרק התחלתי לחשוב לכתוב על פנחס, הלכתי לאלה, האנשים שהכירו את פנחס הכי שאפשר. המילים "לב ענק" חזרו שוב ושוב.

וכך סיפרה לי אישה אחת שלא הכרתי: "לא יודעת אפילו איך הוא הגיע אליי (אחר כך סיפרה לי חברה שהיא פנתה אל פנחס). ואני אם חד-הורית שהבעל שלה נעלם ככה סתם. ברקע שלושה ילדים קטנים ואני אובדת עצות. והוא הגיע כמו אביר עם סוס לבן. מדבר בלחש, מביט בי בעיניים ואומר: 'הכול יהיה בסדר. בבקשה, בלי להזכיר את שמי'.

וככה במשך שנה שלמה היה מעביר לי סכום שהספיק לי לכלכלת הבית. אגב, מאותו היום שהוא הגיע אליי לא ראיתי אותו. היה מגיע איש אחר, שאותו לא הכרתי, מניח מעטפה והולך. אפשר לומר שפנחס גואטה בפשטות הציל את החיים שלי ושל ילדיי. עד היום אני מתפללת לעילוי נשמתו".

ואני מקשיב לסיפור הזה וכולי נרגש. יודע שזה הסיפור שהכי מתאים לאיש המיוחד הזה, פנחס גואטה. וככה, ביום לא בהיר בכלל, נפוצה השמועה: פנחס שלנו נפטר. מן ידיעה הזויה כזו שכולנו סירבנו להשלים איתה. וככה סיפרו על מישהו שהגיע והחליט לקחת נשמה של איש מלא חסד.

השכונה הייתה כמרקחה. האבל היה עמוק ומלא צער. בית העלמין היה מלא עד אפס מקום. מאות ואולי אלפים ראו לנכון להגיע ולהביע את הצער העמוק על מותו המוקדם והמיותר.

ואולי זה רק אני. תמיד, תמיד כשאני עובר ליד הבית המיוחד שבנה פנחס בכניסה לשכונה, אני מביט על החלון בקומה השנייה. אומר לעצמי, אולי סתם חלמנו חלום רע, והוא, פנחס, יצא החוצה, יחייך את החיוך המיוחד שלו ויגיד בייחודיות שלו:  "מה קורה, רפול?"

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"

בשכונה זוכרים את פנחס ולא שוכחים! היה איש טוב לב, אולגאי בכל רמ"ח איבריו, איש משפחה למופת ובעל נתינה אדירה לזולת. אדם של חסד, שעזר לאנשים בשקט ובצנעה, ולעיתים קרובות פשוט הכניס את היד לכיס מבלי שאיש ידע.

הוא היה קונצנזוס אמיתי בשכונה – איש אהוב ומוערך, שתמיד ידע לתת יד למי שהיה זקוק לה, ולכתו הותיר אחריו כאב גדול ועצב עמוק אצל כל כך הרבה אנשים שהכירו ואהבו אותו. כמי שהוא – פנחס האיש העניו של כולם. יהי זכרו ברוך.

• חני (חן קורקוס)