"בחייהן ובמותן" – מרים וסמדר אפללו מגבעת אולגה
כל מי שעוקב אחרי יודע שאני מקפיד לכתוב פעם אחת בשבוע אבל הטרגדיה של משפחת אפללו ריסקה את ליבי! דבר כזה שחייב אותי לשנות ממנהגי ולהעלות את הכאב שפילח את ליבי על הכתב מאחר והמוות של סמדר ואימה מרים בהפרש של שבועיים זעזע אותי וטלטל את נפשי המיוסרת ממילא בימים הנוראים שעוברים על כולנו
וככה אני חוזר אל ימי ילדותי המוקדמות, אני חושב שהיתי בן חמש או שש, יום הולדת של סמדר שהייתה קטנה ממני בשנה אם איני טועה, ובלי שום עקבות קמה ילדת הקסם זהובת השיער הכי מיוחדת בשכונה והכריזה לעיני כל שאני יהיה בעלה!
כולם צחקו חוץ מאיתנו, כל כך הערצתי את סמדר הילדה הכי יפה בשכונה כולה. אני באמת לא זוכר כל כך את ימי התום, אך משום מה אני יכול בקלות לדקלם את השיחות המרתקות של סמדר ושלי, שני ילדים חולמים שחשבו שהעולם שייך להם.
שנים רבות אחרי, ששנינו כבר נשואים ובעלי משפחות משלנו היינו נפגשים באקראי מחייכים ומתחבקים באהבת ילדים והייתי לוחש לה בלי שכולם יקשיבו, מה שלומך רעייתי? והיא הייתה צוחקת את הצחוק הזה שאני הכרתי מפעם, ואני אף פעם לא פספסתי הזדמנות לשאול את חגית אחותה המדהימה לשלומה של רעייתי מפעם
תראו יש לפעמים שאתה מבין שיש משפחות שאלילת היופי נגעה בכולן, מן בנות כאלה שקיבלו בירושה את היופי של האם מרים, אבל אמרו כבר לפני שיופי זה לא הכל. בנות אפללו ניחנו אומנת ביופי נדיר אך גם בערכים כאלה שהפכו אותם לכל כך מיוחדות בעיני כולם בשכונה. וכן למרות שהיו לבנות האלו את כל הסיבות להרים ראש ולהתנשא על הסובבים אותם, הם קיבלו את הצניעות של האם מרים היפה כל כך.
מרים עבדה בבית הספר "נעורים" שם הביאה למיצוי מירבי את אהבת האדם שלה כשהיא מטפלת בילדי הפנימיה שחלקם הגדול הגיעו מבתים די בעייתיים. המפגש שלהם עם מרים שלנו נתן להם להבין שיש טוב בעולם, שיש תקווה לחיים אחרים, טובים יותר. גם בגלל שהגעתי מאותו תחום יצא לי לשוחח עם רבים מהתלמידים שהכירו את מרים, ורק אנשים שהקשיבו לאותם תלמידים הבינו איזה השפעה הייתה למרים על אותם תלמידים שנחשפו לאהבת אמת חסרת כל פניות
ובלי בכלל שהתכוננתי לכך אני מקבל את הידיעה שסמדר האהובה חלתה במחלה קשה, מן ידיעה כזו שמפרקת אותך לחתיכות קטנות קטנות, ואני תופס את פניי בשתי ידיי, מנסה להכיל את הרעש שהשתולל לי בתוך הראש. זו ילדת הפרחים הקטנה עוברת דבר כל כך נורא, ואחר כך עשיתי טלפונים כמעט יום יומיים, שואל לשלומה של סמדר הקטנה
והיא היפה נכנעה למחלתה הארורה והלכה לאן שהולכים כולם, מותירה מאחור בעל וילדים שבורי לב, לא חולפים שבועיים מאז לכתה של סמדר וליבה של האם מרים לא יכול לשאת את הכאב והיא הולכת את הבת הבכורה שלה, ולי יש הרגשה שהיא מרים לא הסכימה בשום אופן להותיר את סמדר שלה לבד, וכך היא ביקשה מהקדוש ברוך הוא שייקח אותה אליה, אל ליבה שנעלם
אמר לי פעם מישהו שכמעט אי אפשר להסביר את הקשר הגורקי הזה שיש בין אמא לילדתה הבכורה, מן אהבה כזו שמחוברת בעבותות אהבה כל כך מיוחדת, ועכשיו הן ביחד, מרים וסמדר, ומרים מחבקת ומלטפת שערה של ילדתה הבכורה, מנגבת דמעה אחת חמה הזולגת על לחייה החמה והנרגשת
ומסביב מלאכים צחורי כנף מגישים להן מיני תופינים מיוחדים שירגיעו את נפשן הסוערת, ורק אני מביט אל השמים שם ממעל, רואה את סמדר הקטנה והיפה מחייכת חיוך אחרון של ילדות אחרת!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"