החנות של שיינה – הלב של אולגה ג׳

כל כך הרבה שנים שאני מנסה לכתוב על החנות של "שיינה" באולגה ג'. איזו זכות נפלאה!

אלה האנשים האלה שהגיעו מהתופת ויכלו לה. אלה הם שמוציאים ממני אמוציות שלא ידעתי אפילו שקיימות בי. ואחר כך הלכתי לחוף הסיני.

שם, בין הגלים המקציפים והסלעים שאני מכיר מפעם, אני יכול לקבל את השלווה הזו שאני כל כך זקוק לה. ואני מביט נפעם בזוג יפה, יפה ממש, ולידם שני ילדים קטנים, תמימים ונהדרים. והם כל כך מאושרים, מקפצים בין הגלים הקטנים, משתובבים כאילו אין מחר.

ורק אחר כך חזרתי למשפחת זונטג, הרי הם שיינה וסומך! כן, אלה שמגיעים לארץ אחרי התופת של מלחמת העולם השנייה. סומך, האב, עובר דברים שאני לא בטוח שהנייר יכול לסבול אותם.

והם, הזוג הטוב הזה, עושים עלייה ביחד עם שלושת ילדיהם הקטנים. בהתחלה הם מגיעים למעברת פרדס חנה, ומיד לאחר מכן עוברים ביחד עם ילדיהם לגבעת אולגה. סומך, שסוחב פציעה לא פשוטה ברגלו, מקבל רנטה שמאפשרת לו לפתוח חנות, רק בכדי להצליח לפרנס את משפחתו. וכל השאר היסטוריה.

צריך להבין, רבותיי! החנות של "שיינה" באולגה ג', ממש ליד הבית של "דוידו" האגדי והטוב, הייתה בעצם הקניון הראשון בשכונה. החנות מכרה בעצם כמעט הכול – החל בבגדים, צעצועים, דברי בית ספר ובהמשך תחפושות לילדים.

תראו, רבותיי, זה לא שסומך ואשתו ישבו בחנות וחיכו שהחברות יגיעו אליהם עם הסחורה. לא כך היה הדבר. סומך נאלץ היה לנסוע באוטובוס לתל אביב, כשהוא עובר מסיטונאי לסיטונאי, קונה את הסחורה הנדרשת וסוחב את כל הכבודה הזו על גבו, ישר לאוטובוס שמחזיר אותו לשכונה.

רק מי שמכיר את הדרך חזרה יודע שגם כשהגיע סומך לשכונה, היה נאלץ לסחוב את כל המשקל הזה דרך ארוכה מאוד, עד הגיעו לחנות הנכספת. אבל היו כאלה שסיפרו שאף פעם לא שמעו את סומך מקטר על מר גורלו. ההפך הוא. סומך ורעייתו, שעברו דבר או שניים בחייהם, ראו זכות גדולה לחיות בארץ ישראל.

סומך ושיינה לא ויתרו על אמונתם הדתית למרות התלאות שעברו בעברם. מין אנשים כאלה שלא נותנים לקושי כזה או אחר לשנות את אמונתם לפי גחמה רגעית. והחנות של שיינה פרחה והפכה להיות הדבר הכי נהדר שקרה לשכונה. היה משהו בחנות הזו שגרם לאנשים להגיע לקנות דווקא שם, אצל הזוג המיוחד הזה.

אולי זה מאור הפנים שבו קיבלו את התושבים, אולי זו היכולת של הזוג הזה להכיל את חוסר הכסף ואת הבקשות לקנות בהקפה. צריך להבין את גודל הלב של הזוג הנהדר הזה. הרי ברור שאת הסחורה שהם קנו בתל אביב הם שילמו במזומן, מה שלא הפריע לשיינה וסומך לתת קרדיט לתושבים חסרי הכסף המיידי.

וככה סיפרה לי לקוחה מבוגרת מאוד שהייתה קונה רק בחנות הזו: "אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתה החנות של שיינה. שם קניתי את הבגדים לילדים הקטנים שלי, שם קניתי את התחפושות ואת כלי הבית הבסיסיים. לא זוכרת שהיה לי כסף. תמיד רשמתי ורשמתי, ולעולם, לעולם לא ביישו אותי באמירה:

'נו, מתי את משלמת, גברת?' ואני לא שוכחת את החסד הזה שעשו עמי הזוג הטוב הזה. עד היום, כשאני מדליקה נרות, אני תמיד לא שוכחת לברך אותם ואת נשמתם מלאת החסד!" אני גם יודע שסומך היה ככה סתם מוחק מספר חובות של לקוחות שהוא חשב שלא יוכלו לשלם. מין מהלך כזה, כל כך אצילי ומלא השראה.

הזוג זונטג, שיינה וסומך, הפכו עם השנים למותג אולגאי מלא אהבה וגעגוע. זוג פולנים שהיו כל כך רחוקים בתרבותם ובמוצאם מרוב רובם של התושבים, שכידוע הגיעו מארצות המגרב, אבל לעולם, לעולם לא נתנו לדבר הפעוט הזה להוות מכשול ביחסים המכבדים של הזוג האהוב הזה.

סומך ושיינה תמיד כיבדו את התרבות הזו שהם לא הכירו, והפכו עם השנים לחלק אינטגרלי מהשכונה הרב-תרבותית, מעורבבת בשלל עדות וצבעים, שסומך ושיינה כל כך אהבו.

סומך ושיינה הצליחו במקום שרבים אחרים נכשלו בו. הם, הזוג המופלא הזה, ידעו לתת את לבם בזמן אמת לאנשים שכל כך היו זקוקים להם. החנות של "שיינה" בשכונה תיזכר כאבן דרך בהיסטוריה של השכונה הקטנה. זוג טוב אחד שהפכו חנות קטנה ומטריפה להיות מוסד אולגאי חד-פעמי!

יהי זכרם ברוך!

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"