״רחל ואברהם ועקנין״ – אהבה של פעם, מסירות של חיים שלמים

ורק בסוף השבוע הייתה אמי מניחה את גופה הקטן והשברירי על כיסא הנדנדה הישן במרפסת הקטנה, ואני הייתי יושב לידה, אוחז בידה הקטנה, מלאת החריצים מעבודה סיזיפית מחומרי ניקיון אכזריים.

אף פעם לא הבנתי איך אישה כל כך קטנה יכולה לשאת על כתפיה הקטנות משא כל כך כבד של משפחה שלמה. כמה הייתי מתחנן בפניה שתנוח, שתירגע מעט, והיא הייתה מחייכת בסתם, ״לא, לא, אני בסדר יא איבני״.

רק שנים רבות אחרי הבנתי את חוסר הברירה שהוביל את האימהות של כולנו להפוך לסוג של גיבורות על שקופות. אולי בגלל הדברים האלה שחווינו כולנו אני מתרגש כמו ילד קטן מסיפור אנושי מלא אהבה טהורה.

את רחל הכרתי בסופר הקרוב כקופאית. ״אני קוראת אותך״, היא אומרת בביישנות. אחר כך הבנתי שאני מכיר את המשפחה, את בעלה אברהם לבית ועקנין, את הרצל האח שאיתו למדתי ביסודי באור לטף.

ורק עם הימים הבאים למדתי להבין איזה סיפור עוצמתי מלא השראה חובקת האישה הקטנה הזו בתוכה. ״עזוב רפי, מה יש לך לספר עלינו?״ ואני מבין שהכול נראה לרחל כל כך טבעי ומובן מאליו.

ואני רוצה לספר לכם על סיפור על שני צעירים יפים יפים שגדלו בשכונה הקטנה שלנו. הוא תפס את מבטה והאהבה פרחה. בת שמונה עשרה כבר עמדו מתחת לחופה. ביחד הקימו משפחה קטנה ויפה.

הכול היה יכול להיות הכי בנאלי שרק אפשר, רק שהחיים, כמו החיים, חשבו קצת אחרת. אברהם היפה עובר אירוע מוחי בלתי צפוי לחלוטין והחיים משתנים מהקצה לקצה.

רחל מבינה שעכשיו זה הזמן שלה. סדר היום המשפחתי מקבל סדרי עדיפויות שונים לחלוטין וסובב סביב הטיפול בבעלה האהוב. אני מכיר כל כך הרבה נשים שהיו מקוננות על מר גורלן האכזר ואולי היו מחליטות להרים ידיים.

אבל רחל קורצה מחומרים שבהם מייצרים גיבורי על. בין ישיבה אינסופית בבתי החולים היא מצליחה לגדל משפחה נהדרת. וכך סיפר לי מישהו שהכיר את הסיפור מקרוב: ״היו זמנים שרחל הייתה ממש גרה בבית החולים״. מן מסירות כזו שגורמת לך לשוב ולהאמין בפיות ובמלאכים.

זו האהבה הזו שרחוקה מאור זרקורים מלאי צלופן מזויף. אלה הנשים שגדלו בתוך בתים מלאי ערכים על נתינה מבלי לקוות לקבל תמורה על מעשיהן, שעבורן נראו הכי טבעיים שאפשר. והשנים חולפות, המצב של אברהם הולך ומחמיר. בדרך עובר אברהם עוד כמה אירועים קטנים וגדולים יותר, מה שמחייב את רחל לתת הרבה יותר מעצמה.

אני מנסה להבין את תעצומות הנפש של האישה הקטנה הזו היושבת מעבר לקופה הקטנה בסופר הקר. באיזו פשטות היא מגוללת את הסיפור המופלא הזה של מסירות אישה לבעלה. בפשטות ובבהירות של אנשים שהם בעיניי גדולים מהחיים עצמם.

רק שאני, עם הסקרנות המבאסת שלי, מבקש לשמוע עוד ועוד על האופי המיוחד הזה שיכול להעיד יותר מאלף מילים שהאהבה לא תמה, שרוח האדם גדולה מכל ציניות אנושית סתמית. אבל משהו בעיניים של רחל מקרין עצב נסתר.

לא, אין שם התרסה על החיים, אלא רק קבלה נהדרת שהכול יהיה בסדר. רק כשאני מזכיר את היותה של רחל סבתא, רק אז מקבלות עיניה היפות את הניצוץ הזה שהפך אותה לכל כך מיוחדת עבורי.

ולא חלפה שנה מיום לכתו של בעלה אברהם, והעצב מכסה כל נים מגופה המרוסק מכאב בלתי נתפס. מדברת על בעלה בגעגוע של אהבת אמת. ״לא, לא״, היא אומרת, ״אהבתי את הבעל שלי גם בתוך הכאב על מצבו הלא פשוט״.

ואני מביט סביב על מה נהיה מאיתנו, על החומרנות שהשתלטה על כל חלקה טובה, על הרדיפה הסתמית אחר עוד סרטון באינסטגרם, על עוד בגד מעצבים שרכשתי. כל כך רחוק מרחל ובעלה מלאי הטוב המוחלט, וליבי נחמץ בתוכי.

רק כשעזבתי את רחל אחרי שיחה נוספת, חייכתי לעצמי ככה סתם, והבנתי גם למה החיוך הבלתי מוסבר הזה התפשט על פניי. רחל נתנה לי את הזכות הנפלאה הזו להאמין שוב ברוח האדם, באהבה שלא חלפה מן העולם! זה רק סיפור פשוט על אהבה בלתי תלויה בשום כלום.

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"