״מורתי״ – אופירה דיאמנט, המורה שהאמינה בילד ושינתה את חייו
אני חושב שהייתי בכיתה ב׳ או ג׳ כשהמורה הביטה בתיעוב לא מוסתר וירתה לעברי את המשפט הנורא מכל: ״אתה״, היא אמרה ברוע לא מוסתר, ״אתה לא יצא ממך כלום״.
אני זוכר שגם כילד קטן המשפט האכזרי הזה טלטל אותי. הלכתי הביתה ובכיתי את עצמי עד כלות. ואחר כך היא הגיעה לכיתה, כשאנחנו כבר בכיתה ה׳. נכנסה לכיתה ובלי בכלל שחשבנו על זה נהיה שקט בכיתה. לא בגלל שהיה במורה אופירה דיאמנט משהו מאיים, ההפך הוא הנכון. כל כולה שידרה אופירה המורה רוגע ואצילות שלא הכרנו עד בואה.
ואופירה המורה הייתה בעצם כל מה שחלמנו עליו. לבושה באלגנטיות נהדרת, מריחה כל כך טוב (לא נעים לומר, אבל חלק לא קטן מאלה המורים והמורות שלנו היו מגיעים לכיתה כשבגדיהם מוכתמים והם מריחים לא משהו). אבל באמת תעזבו את הוויזואליות שבהופעתה של המורה אופירה. המורה אופירה הייתה אוטוריטה, כריזמטית ומלאה ״היבה״ הזו שהפכה אותה לכל כך אהובה ונערצת.
אנחנו לא הורגלנו לכזו רמה של מורה. אנחנו בכיתה קיבלנו מורה מחליף שהפך, למרבה הטרגדיה, למורה קבוע לשנה מלאה. מין ילד צעיר שהקשר שלו להוראה היה מקרי והתבסס רק על היותו בן של מנהל בית ספר אחר בשכונה.
ועוד מורים גסים ואלימים אחרים שבאמת אין לי שום עניין להיכנס עכשיו לאישיות הבעייתית שלהם. אני אהבתי את המורה אופירה. אני בכלל חושב שבמידה מסוימת המורה אופירה הצילה את חיי. היא הצליחה למחוק את חרפת המורה הזוועתית (אגב, לימים עבדה אצלי המורה ההיא בבית הספר שאותו ניהלתי. לעולם לא הזכרתי לה את אותו משפט איום).
אופירה המורה לימדה אותי לחשוב מחוץ לקופסה. המורה אופירה ידעה שאני קורא בטירוף כל ספר שיצא לאור. היא ידעה שהקריאה האובססיבית הזו פוגעת בלימודים הסטנדרטיים שלי ולמרות זאת העלימה עין. היא, המורה הנהדרת שלי, הבינה שהקריאה שלי היא בעלת ערך הרבה יותר מהלימודים הסתמיים והמשעממים לכאורה.
אני תמיד תמיד אמרתי שילד צריך רק את האחד הזה שיאמין בו, יראה לו את האור שבלימודים, לא על ידי ענישה וכל מיני פעולות מנהליות אטומות. לא לחינם כתוב במקורות החוכמה שלנו: ״חנוך את הילד על פי דרכו״. משפט כל כך נבון ונכון.
אגב, לי אין ספק שהבחירה שלי ללכת וללמוד חינוך הגיעה מהמפגש שלי עם המורה אופירה. רק דרכה למדתי את הערך של המושג מורה. רק דרך אהבתה של המורה אופירה למקצוע החינוך למדתי איזו עוצמה ניתנת לך כאיש חינוך המופקד בעצם על עתידו של ילד רך בשנים שניתן לך למשמרת.
הדיסוננס הזה בין המורה הקטנה ההיא לבין המורה אופירה היה כל כך דרמטי עד שהבנתי שאפילו שלא ברצוני אני חייב ללכת וללמוד חינוך. אני כל כך מקווה שהשארתי אחריי גם אני תלמידים שחושבים שהייתי להם לנר שדרכו הם ילכו קדימה.
ואני עוקב עד היום אחרי בריאותה. כל כך שמחתי שיכולתי לארח את המורה שלי לחיים אצלי בבית. ראיתי אותה, את המורה אופירה, מביטה בי בהערצה מסוימת, יודעת שיש לה חלק ענק במי שאני היום. את העט שהעניקה לי עם הקדשה אני צופן הכי קרוב לחדרי ליבי, נמנע מלהשתמש בו שמא יחדול להתקיים. את, המורה שלי, זכית ביושר להיות המורה של כולנו בכיתה.
אני לא אתיימר להיות דוברם של כולם, אבל לי בכלל אין ספק שאם תשאלו כל אחד מבני כיתתי הם יגידו פה אחד: המורה אופירה הייתה להם לכולם ״מורה של פעם בחיים״. אני כל כך מקווה שהיא, המורה שלי, תשמור על בריאותה ותישאר איתנו עוד הרבה הרבה שנים נוספות!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"
אולי יעניין אותך עוד
״קלי״ – סיפור על ילדות, חרטה וסליחה שהגיעה מאוחר מדי
״כאב ואהבה״ – סמי ופולט אביטן, סיפור על שכול, אהבה וכוחות נפש שאין להם גבול
״תוגת הלב״ – דולי סעדה, האישה שהייתה אור גדול בלב השכונה
״נסיך השכונה״ – סיפורו של אברהם עבדון, האיש שהלך והשאיר אחריו אהבה גדולה
״לבן כשלג״ – בין מגרש הכדורגל לשירות המדינה, סיפורו של אורי לבן
